זו השנה השנייה מתנהלת באוקראינה מלחמה בקנה מידה מלא, והמושפעים ממנה ביותר הם ילדים. גם לאחר שקיבלו הגנה זמנית באירופה, רבים עדיין לא יכולים לחזור למצבם הרגיל. מה אפשר לומר על אלה שממשיכים לשמוע את יללת הסירנות ושאגת הפיצוצים. איך לעזור לילד שלך? למה לשים לב?
כשהם מדברים על פעילותם, אומרים פסיכולוגים אוקראינים: "לפעמים הצלחה היא כשהילד מתחיל לדבר שוב". לפסיכולוגים ילדים שעובדים עם טראומות מלחמה יש הרבה עבודה עכשיו – הם מנסים להחזיר ילדים לשגרה, ששומעים אזעקות תקיפות אוויר או פיצוצים בכל רשרוש.
הקשיבו לסיפורים שלהם, אולי תמצאו משהו שימושי עבור עצמכם, שיעזור לילדכם. הרי לא תמיד ניתן לפנות לפסיכולוג מקצועי. זה קשה במיוחד בחו"ל, שם מחסום השפה הידוע לשמצה מונע טיפול מן המניין.
אולגה פדורץ היא פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, מומחית ב-NaUKMA, שעובדת עם קרן הצדקה קולות ילדים. היא אומרת:
"הניסיון הראשון שלי בעבודה עם ילדים במלחמה היה במרכז מתנדבים ב-2014. מדי שבוע עברו בפעוטון כ-200 ילדים מסלבאנסק ומקרמטורסק, שהכנו יחד עם פסיכולוגים נוספים. הילדים היו "על גלגלים", הם הגיעו לנוח בזמן שההורים מחליטים את דרכם העתידית.
ואז ראיתי כמה ייאוש יש למבוגרים, וכמה מעט הם יודעים מה לעשות. וגם הרגשתי שכל ילד עדיין סומך יותר על המבוגר הקרוב שלו מאשר עליי – לא משנה כמה אני מגניב. לכן, לאחר 2014 השתדלתי לא להתחיל לעבוד עם הילד מיד מהפגישה איתו במשרדי. היא ביקשה מהורים או מאלה שאליהם יש לילד חיבה לבוא במקום הראשון. זה נתן תוצאות טובות יותר מאשר כשהייתי צריך לבנות מערכת יחסים חדשה עם ילד. כך תוכלו לפרנס יותר ילדים.
כבר בנובמבר 2014 התחלנו לעבוד עם פסיכולוגים בבתי ספר. הם היו מיואשים. הילד במקום בטוח לא רצה להיכנס לכיתה כי החלונות היו גדולים מדי ולא היו מרופדים בכלום. או מצלילים רמים, הילדים התחבאו מיד מתחת לשולחן. או שהם לא רצו ללכת לבית הספר כי זה נראה לא אמין. אלו היו ביטויים נורמליים של הסתגלותם של ילדים למקומות שבהם נמשכת המלחמה, אך אינם מקובלים במקום שאינה קיימת.
שוחחנו עם מורים על איך לתמוך בילד ולבנות אמון. איך להיות מבוגר, איך להתנהג נכון אם ילד מפחד בכיתה. מה לעשות כשמשעממים או מתאבלים. מה מפתיע אותי בילדים שחוו מלחמה? מוכן להתאושש. במהירות, כמו קיסוס, חפש תמיכה. הכוח הזה פנטסטי".
המתודיסטית-מומחית רוסלנה מורוז אומרת:
"במהלך המלחמה פגשתי ילדים רבים שנלקחו להם ילדות. הם למדו מוקדם מדי על הנורא: מוות, אונס, גופות עקובות מדם. אם הם היו עדים או משתתפים באירועים כאלה, זה לכל החיים. אבל ילדים לומדים לחיות עם זה ולהיות מאושר.
משנת 2014 עבדתי הרבה לא רק עם ילדים, אלא גם עם משפחות עקורים, כי הילד תלוי במצב הפסיכולוגי של ההורים. אמא נותנת התנגדות ותחושת ביטחון, תקווה, אמונה בעצמך ובעתיד. זה הבסיס לילד עם ההשלכות הטראומטיות הקלות ביותר לשרוד מתח. אם האם איתנה, מבינה את מצבה ויודעת מה לעשות איתו, קל יותר לילד להתמודד עם החוויה הטראומטית.
אני זוכר שאמא שלי הביאה לי ילדה עם טיקים. הפנים זזו, הילד לא יכול היה לשלוט בהם, אבל האם הכריחה אותו להתארגן. עבדנו עם הילדה בדרכים שונות ובמקביל דיברנו עם אמה כדי שהיא תקבל את התסמין הזה ולא תשים לב אליו. אבל מפגש אחד היה מפתח במהלך העבודה שלנו. התברר שבמשפחתה של הילדה לכל אחד היו דעות פוליטיות שונות. חלק מקרובי המשפחה עזבו למערב אוקראינה, חלקם נסעו לחצי האי קרים, חלקם עברו לצד הכובשים. לילדה היה סכסוך פנימי חמור, שלא הייתה מודעת לו. אחרי שהיא קיבלה שזו עדיין המשפחה שלה, והיא לא יכולה שלא לאהוב את קרובי משפחתה, התסמינים פחתו".
מטפלת ופסיכולוגית מוסמכת בטראומה אלנה איבנובה עובדת עם ילדים בגילאי 5-8. היא אומרת:
"המשימה שלנו היא להחזיר לילד תחושת ביטחון, יכולת להתבדח, לצחוק, לשחק. כשאנחנו מגיעים, הילדים מספרים איך התחבאו, איך הפרה שלהם נהרגה, והם הצילו את העגל והאכילו אותו. ו נראה שאלו סיפורים על החיים, אבל יש כל כך הרבה מאחוריהם כאב!
יש לנו שיחות, ציור וטכניקות נשימה בשיעורים שלנו. אנו נותנים לילדים את ההזדמנות לבכות, לצעוק, לרקוע ברגליים. הילד אומר: "רעדתי", ואני אומר: "תראה לי איך? איך זה נראה? כמו כלב שרק התרחץ? כמו ציפור שמנופפת בכנפיה?" ואז צחוק מופיע, ואנחנו נעשים חמים יותר: ילדים נעשים חיים יותר, משחקים, מחייכים.
מה זה הילדים האחרים האלה? יש להם מחשבות והשקפות של מבוגרים. בתקופת הכיבוש הם עזרו להוריהם וטיפלו בצעירים במקלטים. אבל מצד שני, יש להם תכונות התנהגותיות רגרסיביות: ילדים בני תשע יכולים לשחק עם הצעצועים האהובים עליהם, כמו ילדים בני חמש. אני צריך להיות מתמיד כדי שהילדים יוכלו לדבר איתי על כל נושא. אבל עכשיו זה הזמן שאני עצמי מרגיש כמוהם. אני גר באותה מדינה, אני קורא את אותן חדשות ואני בסכנה.
הייתי רוצה להאמין שהעזרה שלנו מאפשרת לילדים להתמודד, מעניקה מיומנויות ומשאבים חדשים. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. אבל אנחנו יכולים ללמד אותך להסתכל על הניסיון שנצבר אחרת. ותעזרו להבין שכל מה שהילד מרגיש הוא נורמלי במצב לא נורמלי זה.
לודמילה רומננקו, אנליסטית, פסיכולוגית, מאמנת-יועצת של מרכז NaUKMA לשיקום פסיכו-חברתי בנושא "ילדי המלחמה":
"ממה ילדים מפחדים כשהם רואים את המלחמה? משהו שלא צריך לעורר פחד. למשל, משפחה עוברת לכפר, למקום בטוח, והילד לא יכול לצאת מהבית. הרגישות לכל המגרים גוברת, ושם הוא לא משאב להתמודדות עם הלחץ הקטן ביותר.הפציעות כתוצאה מהמלחמה באנשים הן כעת זהות לשנת 2014, אך חריפות יותר.
כשהמלחמה התחילה ב-2014, עדיין הייתי בחופשת לידה. גרנו בזולוטה (אזור לוהנסק), ארבעה קילומטרים מקו התיחום. באוקטובר, ברגע שבתי הספר התחילו לעבוד, הבנתי שאני לא יכול לשבת ולהקשיב ליריות, אז הלכתי לעבוד כפסיכולוג בבית הספר. לתלמידים כבר התחילו פחדים, נדודי שינה, הרטבת שתן לא רצונית, ולא ידענו מה לעשות. המורים שאלו איך להתנהג כשבזמן ההפגזה מתחבאים עם הילדים בקומה הראשונה מתחת למדרגות. לא היה מרתף. ולא היה לי את הידע הדרוש, אז התחלתי ללמוד ייעוץ משברים.
ב-2014-2015 היו לנו כמה מקרים שבהם ילדים השתתקו, ולאחר סדרת פגישות עם פסיכולוג, הם התחילו לדבר שוב. מבוגרים תפסו זאת כנס. השתמשתי בין היתר בטכניקת "ציור סדרתי". אתה מציע לילד צבעים, מתיישב לידו. אין צורך בהוראות או נושאים. איפשהו לאחר 5-6 מפגשים, לפי הציורים והתגובות, ניתן להבחין כיצד משהו משתנה. ממש לא הכרחי להבין מה הילד מצייר, חשוב להיות מיכל לרגשותיו ולרגשותיו. והציור עצמו ממלא את התפקיד הזה.
טכניקות זו וטכניקות אחרות (למשל עבודה עם חול) כוללות מנגנוני הסתגלות בתוך הילד, משאביו, ולכן הקלה. אבל במקביל, כמובן, עבדתי עם הורים כדי שיבינו את מצבו של הילד וידעו איך הם יכולים לעזור.
24 בפברואר 2022 הייתי בבית. כשלקוחות ועמיתים חודש לפני דיברו על המלחמה והצורך לעזוב, לא האמנתי. אז היינו צריכים להיפגש תוך שעתיים. לילה מצא אותנו בפולטבה. נשארנו שם בשלושת החודשים הבאים.
כבר ב-27 בפברואר התחלתי לעבוד: הלכתי להוסטלים שבהם גרו המהגרים. הראשונים שהצטרפו היו בעלי ניסיון בזמן המלחמה. אנשים הגיעו אלינו עם פחדים, מצבי פאניקה. היו מספר מקרים קשים מאוד בקרב ילדים מאזורנו, שלא עזבו מיד ונפצעו שוב.
ביוני הועבר מרכז השיקום הפסיכו-סוציאלי NaUKMA, שבו עבדתי בגורני, לבוקה. עמיתים אמרו מיד שבוקה לא קל, אבל סביר להניח שנוכל לעמוד בזה. עברתי לעבוד כאן בכל המחוז: וורזל, אירפן, בוקה, גוסטומל. אני מנסה לעבוד עם הנושאים הכי קשים בבוקר, כי זה קשה, ויום העבודה שלי הוא עד תשע. ילדים כאן ביישנים יותר, ואחרי רשרוש קל שואלים: "האם זו התרעה על תקיפה אווירית?"
יבגני גרסימוב, מטפל בגשטאלט*, על תוקפנות בילדות, דיכאון והרגלים רעים:
"עכשיו הרבה יותר אנשים פונים לפסיכולוגים, הבקשות שלהם שונות, המקרים חריפים יותר. ילדים ובני נוער רבים מגיעים עם תוקפנות שצריך לזרוק איפשהו. מה שעוזר להם לפרוק את התוקפנות.
עבודתי לאחר ה-24 בפברואר השתנתה באופן דרמטי, כי חיי השתנו באופן דרמטי: כעת, כמו הלקוחות שלנו, אנשים עקורים פנימיים, איבדנו גם את התמיכה ואת דרכי ההחלמה שלהם. התמיכה הגדולה ביותר בימי שלום הייתה אשתי ובני, גרנו ליד הדנייפר, יצאנו לדוג. ועכשיו המשפחה בחו"ל, אני בלבוב, הדנייפר לא כאן. עכשיו התמיכה שלי היא עמיתים, השגחה וטיפול פרטני.
כשקבוצה חדשה של ילדים מתאספת, אני בדרך כלל רואה עיני זכוכית: מישהו בטלפון, מישהו שותק, מישהו עונה רק "כן / לא / לא יודע". לילדים האלה יש הרבה פחד: "הבית שלנו שלם?", "נחזור הביתה?", "רואים חברים?", "איך להמשיך לחיות?". הכל השתנה בחייהם: מדורים, חברים, בית ספר. במקום לעשות תחביב, הם יושבים בבית ביוטיוב. חברים? הם שהו שם: בחרסון/חרקוב/לישינסק.
הילדים הללו נמצאים במצב מלחיץ, מחכים שהמלחמה עומדת להסתיים והם יחזרו הביתה. הם מסתגרים, הם לא רוצים כלום. מישהו מפסיק לישון, מישהו משנה את אורח החיים שלו, הרגלים רעים, תוקפנות מופיעה. אבל מתקיימים כמה פגישות, והילדים האלה מתחילים ליצור אינטראקציה, לדבר, ללכת למקום כלשהו, ללמוד טוב יותר, לדבר ולטייל עם הוריהם. ואתם מבינים: וואו, משהו השתנה.
בכל מקרה, התוצאה של העבודה שלי היא שונה: לפעמים ההצלחה היא כשהילד התחיל לדבר שוב, או כשהילד עם האוטיזם התחיל ליצור איתי אינטראקציה במשך חמש דקות לפחות. כמובן, זה יכול להיות קשה. לפעמים אפשר לעשות שני מפגשים קבוצתיים ושלושה מפגשים אישיים ביום אחד. לפעמים – אתה עובד עם ילד אחד ואתה מרגיש כאילו עבדת חודש בלי יום חופש.
האם הייתה לי חופשה אחרי ה-24 בפברואר? לא. חישבתי שבמאי עבדתי עם כשלוש מאות ילדים (ולפני המלחמה היו לי 11 לקוחות בשבוע). זה מעורר השראה. עכשיו יש לי חגים, אבל לא לעתים קרובות. בימי ראשון אני עובד עם לקוחות קודמים שלי באינטרנט או מקיים פגישות עבודה אחרות. מנוחה אחרי הניצחון.
פסיכולוגית ילדים מריאנה נובאקובסקיה מציינת שכאשר מדברים עם ילדים, חשוב מאוד לתת להם תחושת ביטחון. ילדים חייבים להיות בטוחים שהם יקבלו מענה ממבוגרים. חשוב לא להסיח את דעתו, לא להגיד "תירגע", אלא לתת תשובה אמיתית בהתאם לגיל.
"מגיל ארבע-חמש ילדים יכולים להגיע עם שאלות על מלחמה, אלימות. לילדים בגיל הזה חשוב לתת מידע בקצרה. ענו בדיוק על השאלה שהילד שואל. אל תעלו היבטים שהילד עושה. לא לשאול על. ילדים בגיל ההתבגרות הצעירים צריכים גם לתת תשובה בדיוק לשאלה שנשאלה. אבל אתה צריך להיות מוכן לכך שלילדים בגיל ההתבגרות הצעיר יותר ולמתבגרים יש נקודת מבט משלהם והם ירצו לחלוק אותה. זה הכרחי תן להם את ההזדמנות לעשות זאת".
הפסיכולוג מסביר שמוות של אדם אהוב הוא טראומה ענקית לילד. בנסיבות כאלה, חשוב שמישהו יציב פחות או יותר יישאר איתו. בזכות האדם הזה הילד יכול להרגיש שעולמו לא קרס לחלוטין. יש צורך להתאבל, לבכות, לאפשר ולא להפסיק את הגילויים הללו, לזכור, לדבר כמה שהוא צריך. והמון המון חיבוקים…
*מה ההבדל בין פסיכולוג למטפל בגשטלט? במילים פשוטות, מטפל גשטאלט הוא פסיכולוג שעובד בגישת הגשטאלט. טיפול הגשטלט נבדל מגישות אחרות בכך שיש יותר מגע ישיר ודיאלוג "אני-אתה" בין מטפל הגשטלט ללקוח.
הצלם אולכסנדר קוצ'ינסקי לכד בווידאו ילדים במרכז הבירה האוקראינית לקראת מחסה לאחר שהחלה האזעקה. בצילומים ניתן לראות כיצד קולות פיצוצים תופסים אותם בדרך למקלט, והילדים מתחילים לרוץ מהר יותר בבהלה. זה 29 במאי 2023…
More Stories
סקר: עד כמה פליטים אוקראינים מרוצים מהחיים באירופה?
על ההוצאות העצומות באירלנד על חיות מחמד של פליטים מאוקראינה (וידאו)
התקפה באזור חרקוב: ISW ניתח את המצב