בית המשפט העליון של יוון: "אין מושג בחוק "חופים פרטיים"»

משרד התובע של בית המשפט העליון (בית המשפט המנהלי הגבוה ביותר ביוון) קרא לתובעים ברחבי המדינה לתעדף שמירה על גישה בלתי מופרעת לחופים.

כפי שצוין בחוזר שנשלח לתובעים, אין ביוון חופים פרטיים, וחובתם להפסיק את מעשיהם של מי שבאמצעות נוכחותם העסקית או אחרת יכולים להגביל את הגישה החופשית של אזרחים לחופים. לשאלה הזו קוראים שריפה.

החוזר נשלח שלשום על ידי סגן התובע של בית המשפט העליון, פנגיוטיס פנגיוטפולוס, האחראי על הפיקוח והתיאום של עבודת התובעים במדינה בנושאי הגנת הסביבה וקניין ציבורי. כפי שמזכיר מר פנגיוטפולוס, עוד ב-1940, החקיקה נתנה עדיפות להגנה על שפת הים כ"רכוש משותף", "לא יכולת לחזות את הקשיים שיפקדו את הסוללות והחופים בשנים הקרובות".

השמירה על שפת הים והחוף היא חובתנו, אומר פנגיוטפולוס. "באגרוף התובע שלנו, עלינו להבהיר, גם בעזרת סנקציות ופעולות של כפייה פרוצדורלית, שהמטרה העיקרית של רכוש הציבור היא גישה חופשית וללא הפרעה של האוכלוסייה אליו".

סגן התובע בבית המשפט העליון קורא לפרקליטים ברחבי הארץ להקפיד במיוחד במקרים של "ניכוס" חופים על ידי עסקים או אנשים פרטיים. "החוק לא מכיר בחופים פרטיים! ואם, בלתי חוקיים ובלתי מוסריים מבחינה חברתית, בתחומי שיפוטך קיימים כאלה, בשל שנים רבות של אדישות מוחלטת של הרשויות והיעדר כל שליטה, אזי עלינו להחזיר את התיק למצב המשפטי הקודם בפעולות התביעה שלנו. ! לא בפני עצמם, כמובן, אלא בסיוע כל המבנים המעורבים (…). עם זאת, גם אם המפר אינו מציית לחוק מרצונו, הוא נאלץ לעשות זאת באמצעי כפייה פרוצדורליים (מעצר בגין עבירות פליליות ברורות ועבירות עוונות, החרמה לפי פקודתך של כל הדברים והחפצים הקשורים לפשע, הריסה מיידית של לא חוקי. בניינים וכו' וכו'), אומר החוזר. "הכרחי בהחלט, בהתנהלות הרשמית שלנו, להצהיר לכל הכיוונים כי איננו מאפשרים לפגוע במטרה של דברים משותפים, ולבדוק כל הזמן האם אין ויתור בשימוש בחלקים אלו לביצוע פעילויות. הקבועים בחוק ואשר משרתים את המתרחצים או את פנאי הציבור".

החוזר נועד לעודד את התובעים להתערב לטובת גישה חופשית לחוף הים, בעוד שמכל אזורי יוון הולכות ומתגברות (בשנים האחרונות) תלונות או נגד בתי מלון שסוגרים חופים במתקנים, ובכך מונעים גישה חופשית, או ברי חוף ועסקים דומים אחרים הכובשים באופן בלתי חוקי כמעט את כל החופים, או באמצעות עובדיהם, "חוסמים" או אפילו מפחידים אזרחים שאינם רוצים לשלם עבור שירותיהם.

מקרים רבים דווחו בשנים האחרונות, במיוחד באזורי תיירות עם מתחמי מלונות גדולים (כגון כרתים, רודוס, חלקידיקי, סקיאתוס) או באזורים עם עסקים תיירותיים מקומיים חזקים (למשל איוס, מיקונוס, איליה).

הגישה החופשית לחוף הים ולחוף מוגנת בחוקה, וכללי השימוש בחוף הים קבועים בחוק מס. 2971/2001, שנשאר בתוקף למרות המאמצים השיטתיים של ממשלות בעשור האחרון להגבילו.

עם זאת, בשנים האחרונות הופיעו "פרצות" בחקיקה המשפיעות ישירות על זכות הגישה החופשית לחוף – למשל, השכרה ישירה של מפעלי חוף עוקבים של כל החוף מולם יוצרת "חזיתות" רציפות של מטריה. דוכנים שאינם מצייתים לכלל 50/50 (שטח חופשי להשכרה). לפיכך, באזורי תיירות, תפיסה של חופים שלמים, ואפילו… על פי חוק, היא תופעה שכיחה.

נ.ב היה נחמד אם צו זה של בית המשפט העליון לא יישאר, כמו בשנים קודמות, נייר בירוקרטי רגיל שאינו חובה לביצוע. יתרה מכך, אלפי חופים פרטיים קיימים ופורחים בארץ.

Source link