הקיץ היווני האחרון

אתונה מלאה בתיירים זרים. רואים אותם ברחובות הצרים במרכז העיר, אבל גם פתאום מסתובבים בפאתי, עם חיוך מאוזן לאוזן, מחליקים בין מכוניות שחונות על המדרכות.

כמה מהיעדים היווניים הפופולריים ביותר כבר עמוסים תיירים זרים. אחרים רק מתאספים, ובדיווחים החדשות הרשויות חוגגות עוד עונת ניצחון. אבל מאחורי הקלעים יש משהו הרבה יותר מורכב. בטח שמעת אנשים מדברים על איך המחירים למעבורות, מלונות וחדרים להשכרה גבוהים השנה.

כמעט מחצית מהיוונים לא יכולים להרשות לעצמם חופשה בת שבוע הקיץ, לפי מחקר שנערך לאחרונה. מבין אלה שיוצאים לחופשה, כמחציתם יגורו עם חברים או בדאצ'ות שלהם. זה לא מתקבל. זו מגמה ברורה. הוא נעצר לזמן קצר במהלך המגיפה, אך כעת עושה קאמבק מכיוון שמוצר התיירות היווני מכוון יותר ויותר לנוסעים זרים. הקונספט של קיץ יווני, חופשה ארוכה במקום יפהפה, הופך אט אט לחלום בלתי מושג עבור רובם.

איך זה קרה? איך "קיץ יווני" הפך פתאום למוצר בלעדי למטיילים זרים, יקר מדי למקומיים, כפי שהוא במקומות אחרים במדינות מתפתחות כמו באלי, איי סיישל והמלדיביים? העלייה העיקרית במספר התיירים הזרים בעשור האחרון נובעת דווקא מכך שמספר הנוסעים למדינות זרות גדל בצורה דרמטית ומהירה. זה פיצוץ שהוביל לכל הבעיות השונות שראינו סביבנו בשנים האחרונות: שכונות שבהן חיו פעם מקומיים נלקחות על ידי Airbnb; דמי השכירות הגואים דוחקים את התושבים המקומיים; שחיקת אופי של מקומות פופולריים; הרעה באיכות החיים של התושבים הנותרים.

הקיץ היווני הוא חלק מהזהות שלנו. כמו סלט הוריאטיקי, כמו תלונה נגד שופט, וכמו חניה לא חוקית "לרגע"

חמור מכך, במקומות שאינם מיועדים לקלוט מספר רב של תיירים, התשתית נהרסת במקביל. גם אם באי כלשהו עם 2,000 תושבים תוקן שדה תעופה, גם אם נוספו עוד מקומות שינה, גם אם נמצאו עובדים – מקומיים או זרים – לשירות כל יחידות הדיור החדשות הללו, רשת הכבישים, מערכות אספקת החשמל, אספקת המים, פינוי ביוב ופסולת עדיין מחושב, במקרה הטוב, עבור 2000 תושבים.

לקחנו את זה גם לשלב הבא: מכיוון שמקומיים ברחבי יוון מנסים להשתמש בכל מטר מרובע כדי להכיל או להאכיל מבקרים רבים ככל האפשר, הם הופכים חסינים לחוקים ולסביבה ולא נראה שהם שמים לב עד כמה גרוע יותר חוויה שהם מציעים למבקרים שלהם, כמו גם עד כמה קריסת ה"מותג" שמציע את הכיוון הופכת לבלתי נמנעת. ניתן לצפות להתקרבות לפיתוח תיירות כאמצעי להרוויח כסף גדול מהר בסביבה עסקית שבה מסתכלים על הכל באופן אופורטוניסטי וקצר רואי. אבל בכל זאת, מדובר בטרגדיה שמתגלה לנגד עינינו ואשר מסופרת במאמרים, בסיפורים ובסרטוני TikTok על ידי משפיענים מתוסכלים.

וכאן טמונה הבעיה: אם נפסיד את "הקיץ היווני", מה יישאר? מי אנחנו?

תיירים זרים רוצים להגיע לכאן כדי לחוות את הקיץ היווני, בדיוק כמו שעשינו לפני כמה שנים. לא מדובר בחיקוי או בשיווק – זו פשוט דרך מצוינת לבלות חופשה. אבל עבורנו, סוג זה של בילוי אינו רק הרגל או מנהג. הקיץ היווני הוא חלק מהזהות שלנו. כמו סלט צ'וריאטיקי, כמו תלונה נגד שופט, וכמו חניה לא חוקית "רק לדקה". לשכב על החוף, לשחות בים, לאכול ארוחת ערב בטברנה, לטייל אחר הצהריים בעיירת חוף יפה, לאכול גלידה בנמל – אלו החוויות שרבים חולמים עליהן, אבל עבורנו זה הרבה יותר. למעט ניצחונות ספורט נדירים, אין לנו הרבה במשותף. אנחנו אוסף של משפחות שחולקות את אותו מרחב גיאוגרפי, לעתים קרובות בחוסר רצון. אבל יש לנו חופשת קיץ. העובדה שהחוויה הזו הופכת בלתי נגישה יותר ויותר למספר הולך וגדל של גברים ונשים יוונים תוביל בהכרח לתוצאות. זו טראומה קולקטיבית. זה עוד חוט שנקרע מהסוודר המרופט שהוא הזהות שלנו כאומה, כחברה.

נ.ב שמתם לב לעובדה שגם בשנים הקשות של תזכירים החיים היו זולים יותר? נכון, אז אף אחד לא שידר על הצלחות גדולות וצמיחה כלכלית. להיפך, כולם התלוננו ובכו כמה החיים הפכו גרועים. עם זאת, כמעט כל תושב יוון יכול היה להרשות לעצמו לצאת לחופשה. עכשיו, בעידן הברכה האוניברסלית, לפחות זה מה שאומרים לנו מכל ברזל, אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. מה קורה?

Source link