כאשר יוון שקעה במזכרי הבנות בתחילת שנות ה-2010 והסכימה לתוכנית אינטנסיבית של הפרטת תשתיות אסטרטגיות,
כמו הנמלים העיקריים של המדינה בעלי עניין בינלאומי, רק אנליסטים מרחיקי ראות בארה"ב ובאירופה יכלו לנחש שכמה שנים מאוחר יותר תתעורר השאלה על האמון בטורקיה כבעלת ברית של נאט"ו, או על כך שרוסיה ואוקראינה יהיו מעורבות במלחמה עקובה מדם. היריבות בין ארצות הברית לסין לא הייתה כל כך ברורה אז, ובוודאי לא קיבלה את הקנה מידה שיש לה היום.
בבירות אירופה, העדיפות דאז הייתה ניהול משבר החובות והבטחת החזר ההלוואות של יוון. כך החלה ההפרטה של רשות נמל פיראוס ולאחר מכן רשות נמל סלוניקי. על פיראוס נלחמו החברה הסינית קוסקו, שכידוע בסופו של דבר זכתה, וחברת הספנות הדנית AP Møller – Mærsk, שאפילו לא הגישה בקשה, שכן הסינים הצליחו בשנים קודמות לתפוס שני מקומות עגינה בפיראוס. לזיכיון משנה, מה שסיבך את התוכנית העסקית הדנית.
הקולות הרמים הראשונים נגד מתן הזיכיון לקבוצה הסינית הגיעו מהנמלים היריבים של צפון אירופה, שכפי שהתברר, היו מודאגים מהצמיחה המהירה של פיראוס וחששו בצדק לוותר על חלקם לדרום אירופה, ב. במיוחד ליוון. ובארה"ב, רבים היו סקפטיים לגבי החדירה הסינית הזו. אבל מעטים יכלו לעשות משהו בנידון, כי בכלכלה חופשית קשה, אם לא בלתי אפשרי, בלשון המעטה, לשכנע חברה פרטית להשקיע היכן שהיא לא מעוניינת. אחרי הכל, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שבסוף 2019, ארה"ב החלה סוף סוף להקים בנק פיתוח בבעלות ממשלתית – US International Development Finance Corporation, המכונה ביוון DFC.
בעצם מדובר בחטיבה פיננסית שבתנאים פיננסיים קפדניים מעניקה ערבויות לחברות שלדעתן משרתות את האינטרסים של ארצות הברית. זו הסיבה שה-DFC אישר לאחרונה תמיכה בתוכנית מימון לפיתוח מספנות באלפסינה. מגזר שמעניין גם את כוחות הצבא של נאט"ו, שאולי ירצו לקבל יותר יכולת תחזוקה ותיקון באזור.
זמן קצר לאחר שקוסקו רכשה את הרוב בנמל פיראוס ב-2016, נמכר סלוניקי ב-2018. במקרה זה, חברת ספנות צרפתית גדולה (CMA) וקרן השקעות גרמנית (DIEP), במיזם משותף עם יליד יוון ולשעבר סגן איש העסקים בדומא הרוסי איבן סבווידיס, התמודדו על הנמל השני בגודלו ביוון, שהוא גם שער נמל מרכזי לבלקן.
בינתיים, העימות האמריקאי עם סין המשיך להסלים, והאיחוד האירופי החל להטיל מגבלות על רכישת תשתית אסטרטגית על ידי חברות סיניות, כמו, אך לא רק, אנרגיה. זמן קצר לאחר מכן, הגרמנים המעורבים במיזם המשותף PPA החליטו למכור את חלקם לקבוצת Savvidis, אשר רכשה בכך את הרוב.
כך, למרות העובדה שהמגזר הציבורי ממשיך להחזיק בנתח בשני הזכיינים, בעיני המערב, שני נמלים יווניים גדולים (ΟΛΠ και ΟΛΘ) – למרות שהמבנה התפעולי של הנמלים נשלט באופן הדוק על ידי המדינה היוונית – נתפסים בספקנות מנקודת מבט גיאופוליטית. זאת למרות שותפויות הסחר הבינלאומיות הרבות שלהם, פעילות מסחרית וכלכלית משמעותית ופיתוח. יתרה מכך, המתיחות בין רוסיה ואוקראינה הסלימה לאורך התקופה הקודמת, החל משנת 2014 וסיפוח קרים, בעוד אנקרה המשיכה לקדם את שאיפותיה הגיאופוליטיות, למורת רוחם התכופה של בעלות בריתה בנאט"ו. ראשית, לגבי סוריה וכורדיסטאן, ואחר כך עם עמדתה הערמומית (גם שלך וגם שלנו) במלחמה הרוסית-אוקראינית. הצורך בדריסת רגל גדולה בנמל של השפעה ישירה לממשלת יוון, בעלת ברית קרובה ומהימנה של ארצות הברית ו אירופההפך להיות הכרחי.
בנוסף, העניין האמריקאי בנמלי יוון כבר הובע בבירור בשלב זה, כולל על ידי שגריר ארה"ב דאז ביוון, ג'פרי פיאט. וכמובן, שגריר ארה"ב הנוכחי ג'ורג' טסוניס, בנאומיו, כבר במהלך הדיונים בסנאט על מועמדותו, הצהיר בבירור כי ארצות הברית לא הייתה צריכה לאפשר לקבוצה הסינית להשיג שליטה בנמל כה חשוב כמו פיראוס. מכיוון שפיראוס וסלוניקי כבר הפריטו את הנמלים, כל תשומת הלב הופנתה לאלכסנדרופוליס ולוולוס.
עד 2019, יוון, בלחץ התזכירים שלה והמשבר הפיננסי עצמו, הייתה מחויבת לקיים מכרזים, ובכיבוד החוק המקומי והבינלאומי, להעביר את רוב הנמלים להצעה הגבוהה ביותר. עם זאת, לאחר שהשתחררה מהמזכרים לאחר 2019, אתונה "הקפיאה" את המכרז באלכסנדרופולי כשראו שתפקידה במלחמה באוקראינה ובמפה הגיאופוליטית והאנרגיה החדשה של מזרח אירופה הפך למוביל.
וולוס נמצא כעת על לוח השחמט הגיאופוליטי של נמלי יוון. ומיקומו ליד צירי כביש, רכבת ואנרגיה מרכזיים ונתיבי ים הופך אותו להרבה יותר חשוב ממה שהמבט הראשון בחשיבותו מרמז.
לכן, אין זה מפתיע שהצד האמריקאי נוכח במכרז עם סיכוי רציני לתמיכה פיננסית של DFC באחת מארבע תוכניות ההשקעה המשתתפות בשלב הסופי.
More Stories
טימותי סניידר: "אנחנו צריכים לחשוב שרוסיה לא יכולה להפסיד, אבל…"
תחזית מאכזבת למלחמה באירופה
צוות מודיעין סכסוך: בית בבלגרוד נהרס ככל הנראה מתחמושת רוסית