ישראל. טלפון מהארון: תינוק הזעיק אמבולנס, שלנגד עיניו נהרגה כל המשפחה

סדרן האמבולנס אדר גרשוני לא ישכח לעולם את הקריאה של ילד בן 6 שהתחבא בארון וביקש בטלפון לעזור להוריו השוכבים בשלולית דם.

רק כעת מתחילים לצוץ פרטים על מה שקרה ב-7 באוקטובר, לאחר פלישת חמאס לישראל. כך מסרו שולחי שירותי אמבולנס עיתונאים "חדשות ישראל", מה קרה באותו יום, איך הם קיבלו עשרות טלפונים עם תחינות לעזרה. חלקם דיברו בטלפון בלחש, אחרים מתו ממש בזמן השיחה. והסדרן גרשוני מחדר הבקרה של מד"א בקריית אונו עדיין לא יכול לעצור את דמעותיו, נזכר בקריאה של הילד הקטן:

"הוא אמר שהוא מתקשר מהארון, ומשום מה אמו, אביו ושני אחיו שכבו על הרצפה ולא זזו. הילד התחנן שישלח אמבולנס בהקדם האפשרי. המלצתי לו להמשיך ישב בארון והונה אותו שעזרה תגיע בקרוב. למעשה, כבר ידעתי שעשרות הצוותים ששלחנו לקריאות לא יכולים לעבור לפצועים בגלל המחסומים שהוצבו כדי להכיל את הפיגוע של חמאס".

ב-7 באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, סיימו עובדי משמרת הלילה בחדר הבקרה של מד"א את המשמרת ועמדו למסור אותה לעובדי הבוקר. פקח חדר הבקרה הארצי עמרי לוי נזכר:

"בערך בשעה 6:35 דיווחו כוחות הביטחון כי מחבלים חדרו לשטח ישראל במצנחי רחיפה. מיד הבנו שלא מדובר במתקפת רקטות אלא במשהו אחר".

פניאל בוסקילה, עובד חדר בקרה שיצא למשמרת במשמרת הבוקר, מספר:

"תוך דקות ספורות החל מבול של קריאות לחדר הבקרה. גם הפצועים עצמם וגם מי שדיווחו התקשרו. הקריאות הראשונות נגעו לפצעי ירי. קיבלתי שיחות רצופות בזו אחר זו מאזור הקיבוץ רעים, מצעירים מפסטיבל המוזיקה. חלקם דיברו בלחישות, אחרים התקשרו ממחבוא, תוך כדי ירי רצוף נשמע ברקע".

חדר הבקרה המרכזי של מד"א עבר למצב חירום והפך לבונקר לכוחות ההצלה. בשעה זו, פרמדיקים בדרום היו בדרכם למשמרת הבוקר הרגילה. הם שמעו אזעקות ודיווחים ראשונים על אירועי חירום, ומיד מיהרו לעזור לקורבנות.

במהלך פינוי הפצועים נורה נהג אחד האמבולנסים. בקיבוץ בארי ביקש פרמדיק להעניק סיוע למרכז הרפואי המקומי, אך כאשר הוציא פצועה, פרצו מחבלים וירו בשניהם.

שירות שיגור מד"א החל לשלוח אמבולנסים לאתר האסון, ושולחים אותם משאר חלקי הארץ. אבל רק צוותים שנמצאים בדרום מאוד יכלו לפנות את הפצועים, שכן מאוחר יותר המשטרה והצבא סגרו את המעבר למשך 6 שעות. זה קבע את גורל האזור כולו, החל מקו נתיבות. עובד מד"א מדבר בעילום שם:

"ללא צניעות כוזבת, אגיד שהיינו הראשונים שהבנו את היקף האסון והתכוננו לעבודה. ברגע בו כל הארגונים בישראל – משרד הבריאות, צה"ל, משרד הרווחה, החינוך – נפלנו בטירוף בגלל היקף המתרחש, היינו בשיא המוכנות והפכנו ליחידים שפעלו בתנאי הכאוס הזה, כשאף אחד עדיין לא הבין מה קורה".

שולחי אמבולנס הופצצו בקריאות. הם שמעו קריאות לעזרה וקולות קרב:

"קיבלנו טלפונים מהורים שילדיהם נהרגו או נפצעו, ומילדים שדיווחו אותו דבר על הוריהם. אנשים אמרו שהבית שלהם הוצת, שהם יורים על מקלטים. אנחנו מאומנים להציל חיים. אנחנו יודעים לנהל שיח טלפוני עם אדם המדווח על בעיה רפואית. אנו מדריכים את המתקשרים מה לעשות ובמקביל מבררים את נסיבות האירוע. פעמים רבות אנו מבקשים מהם לצלם את הפצע או הפציעה ולשלוח את זה בוואטסאפ כדי שנוכל להעריך במהירות את המצב ולשלוח צוות שכבר מבין ממה שהיא תצטרך להתמודד איתו, אבל במקרה הזה הפציצו אותנו בשיחות.

קיבלנו מאות כניסות לדקה. אף אחד מאיתנו, כולל ותיקי העבודה במד"א, לא נתקל בזה מעולם. אנחנו יודעים להציל חיים, מגיעים למקום בכל עת ובכל מזג אוויר, אם צריך – באוויר, בים וביבשה, אבל ב-7 באוקטובר הרגשנו שאין לנו כוח, שהידיים כבולות, לא הצליחו פיזית להגיע לפצועים. זה מעולם לא קרה בעבר. רק מעטים במצב זה הצליחו בנס להימלט:

המצב הפך לגיהנום עבור הרופאים. כאשר בתקוותם האחרונה הם מבקשים ממך עזרה, ואתה יכול רק להרגיע את הנפגע ולתת הבטחות ריקות שבקרוב נבוא להצילו… במקרים רבים, כשדיברו עם הפצועים, התברר שהוא לא ישרוד, כי הדרך אליו הייתה חסומה. המכוניות שלנו עמדו והמתינו במרחק של רבע שעה נסיעה מהפצועים. היינו מיואשים… ואפילו לא התחלנו לעבד את מה שחווינו כי אנחנו עדיין עסוקים מדי בהתמודדות עם האירועים שקורים".

עדן בלומנטל, פרמדיקית וסדרנית, הייתה בתפקיד במהלך משמרת הבוקר ב-7 באוקטובר. היא אומרת, מצטטת את הפרסום "חדשות ישראל":

"קיבלתי את השיחה הראשונה מאישה שאמרה שבעלה חזר פצוע מהרחוב ומחבלים פרצו לכפר. היא אמרה שבעלה התמוטט על הרצפה ומדמם. אמרתי לה לחפש את חור כניסה מהכדור, והיא מצאה אותו על הכתף. ביקשתי לסובב את הפצוע על צדו בחגורת מכנסיו כדי למצוא את חור היציאה. היא הפכה אותו בקושי ואמרה שהוא מקיא דם. הבנתי שהמצב חמור. האישה גם אמרה שהיא בבית עם 3 ילדים, והרביעית "הילד בחוץ. אמרתי לה לא לצאת מהבית או לחפש את הילד כי יש מחבלים בחוץ, וגם כדי לנעול את הבית ולכבות את האורות".

עדן שמעה שולחים אחרים מדברים עם הקורבנות:

"עמית שלי הדריכה אישה איך להחיות את בעלה. זה נורא, האם אפשר ללמד טכניקות החייאה במצב כזה? וגם שמעתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאשמע בסיוט. אחד המתקשרים צעק: "אם לא תבוא, אנחנו נמות! אתה מבין שאתה הורג אותנו "למה שקרה אז אין תקדים".

פניאל בוסקילה נזכר בשיחות הטלפון שלו באותו יום:

"התקשר אדם שסיפר שהוא וחבריו קיבלו פצעי כדור. התחלתי לחקור אותו. במהלך השיחה הוא אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים. ואז הוא אמר שהוא נחנק וסחרחר. ואז הקול שלו הפך יותר שקט ושקט. ובמקביל ידעתי שהכבישים בדרום חסומים ל-6 שעות, שהאזור כולו הוכרז כשטח צבאי סגור, שהוא מלא במחבלים. ידעתי גם שהאמבולנסים שיש לנו הנשלחים עמדו במחסומים ולא יכלו להגיע לפצועים גוססים. אני לא יכול לתאר את הרגשות שלי באותו רגע. זה הייאוש, חוסר האונים הזה מהעובדה שאתה לא יכול לעזור לאזרחיך, אנשים שמתקשרים לטלפון היחיד ממנו הם מצפים עזרה – הטלפון של האמבולנס".

Source link