אוקראינה חוגגת את יום הכבוד והחופש, יום השנה העשירי של יורומיידן (וידאו)

נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, נאם בפני האומה ביום הכבוד והחירות:

"לפני עשר שנים, האוקראינים ביצעו את מתקפת הנגד הראשונה שלהם. נגד הפקרות, ניסיונות לשלול מאיתנו עתיד אירופי. נגד השבי שלנו. לפני עשר שנים, אנשים התאחדו לא רק נגד משהו, אלא בעיקר למען עצמם. כל אחד לכל אחד. העם האוקראיני כבר התגבר על קטע ארוך בנתיב האינטגרציה האירופית, ואם לפני 10 שנים זו הייתה מטרה שאפתנית, היום אלו מציאות שבהן כבר אי אפשר לעצור את התנועה שלנו קדימה ולהתגבר על כל שלבי החובה. לכן, מעמד המועמד שלנו ומשא ומתן נוסף להצטרפות חייבים להסתיים בהכרח עם חברותה המלאה של אוקראינה ב אירופה. ואנחנו עושים את כל זה למרות המלחמה. כאשר העם שלנו מגן על עצמו ועל אירופה כעת".

פרסום של BBC זוכר היום הזה, 21 בנובמבר 2013, חם וגשום. פעולת מחאה החלה במרכז קייב, שלימים תיקרא יורומיידן או "מהפכה של כבוד". בלי הגזמה, זה ישנה את העתיד לא רק של אוקראינה, אלא של העולם כולו.

10 שנים חלפו מאז אותו יום – תקופה משמעותית, במיוחד בהתחשב באירועי היום, אבל נראה כאילו כל זה היה רק ​​אתמול:

• ההחלטה הפתאומית והבלתי מוסברת של קבינט השרים להפסיק את תהליך ההכנה לחתימת הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי, הפגנות המחאה הראשונות בערים הגדולות.
• גל חסר מוטיבציה של אלימות מצד שוטרי אכיפת החוק בשעות הבוקר המוקדמות של ה-30 בנובמבר על מידן נזלז'נוסטי. כעס ורצון לנקמה היו באוויר של קייב הסתיו. וב-1 בדצמבר – "מצעד המיליונים", שהביא למתקפת הדחפורים המפורסמת על בנקובה והכאה נוספת של פעילים.

מדי יום גדל המידאן: מאוהל אחד במרכז הבירה הוא צמח ל"מדינה בתוך מדינה" מן המניין, שבה היו לה חוקים משלה, ובחזית עמדה רוח התמיכה ההדדית על מנת להגיע להישגים. המטרה הראשית. יתרה מכך, לכל אחד ממשתתפי המהפכה זה היה שונה: חלקם שאפו לאירופה ולדמוקרטיה, חלקם רצו לנתק לחלוטין את כל הקשרים עם רוסיה האוטוקרטית, חלקם פשוט רצו להחליף נשיא אחד באחר.

שלושה חודשים של עימות הסתיימו בטבח עקוב מדם ב-18-20 בפברואר 2014. לאחר מכן, כ-50 מפגינים נהרגו במרכז קייב, בסך הכל מספר הקורבנות היה כ-100 איש, כולל קציני אכיפת החוק ההרוגים.

אבל למרות הכל, המהפכה ניצחה. הנשיא ינוקוביץ' ברח לרוסיה, שם הוא שוהה עד היום. חברי הפרלמנט הכירו בו כמי שהתפטר מתפקידיו כנשיא. הרשויות באוקראינה השתנו לשלטונות פרו-אירופיים, והחלו משפטים פליליים נגד קציני אכיפת החוק שהשתתפו בדיכוי המיידאן.

משתתפי מחאה פעילים רבים נכנסו לפוליטיקה, אחרים הלכו ישר לחזית. המידאניטים היו אלה שהפכו לכוח המניע של הצבא האוקראיני החדש וממשיכים להיות כך.

לא ניתן לומר, מציין הפרסום, כי היחס ליורומיידן הוא חד משמעי בחברה האוקראינית: 67% מהאוקראינים רואים באירועים אלה "התקוממות צודקת של העם נגד השלטון האוטוריטרי", אך 12.3% עדיין בטוחים שזה היה הפיכה, סקר של הקרן הדמוקרטית הראה יוזמה" על שם אילק קוצ'ריב יחד עם השירות הסוציולוגי של מרכז רזומקוב.

זוהי תזה שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין מקדם בהתמדה בעשר השנים האחרונות. הוא הצדיק שוב ושוב את כיבוש קרים ואת הפלישה המלאה לפדרציה הרוסית דווקא בעובדה שבשנת 2014 המערב לכאורה הונה אותו והשיג בכוח שינוי כוח באוקראינה.

האירועים הסוערים של לפני 10 שנים כבר נדדו לדפי ספרי הלימוד בהיסטוריה. אבל זה לא משאיר אותי עם התחושה שהם עדיין לא הגיעו לסופם. ולא מדובר רק בעובדה שאף אחד ממבצעי פשעי הדמים במהלך המידאן לא נענש. מאות תיקים פליליים ומשפטים שהחלו לאחר אותם אירועים מעולם לא הסתיימו בשום דבר.

האפוטוזיס היה פסק הדין נגד חברי ברקוט שביצעו את הירי על מידן נזלז'נוסטי ב-20 בפברואר 2014. רשמית, בית המשפט מצא כמה מהם אשמים ברצח בכוונה תחילה. אבל נאשמים אלה כבר ברחו לרוסיה לפני ארבע שנים, תוך שהם מנצלים את ההזדמנות במהלך חילופי האסירים. את אלו שלא נמלטו, החליט בית המשפט שלא לעצור, בהתייחס לחוסר ראיות למעורבותם במעשי הרצח.

ככל הנראה, הפרדוקס של זיכרון המידאן הוא שאין למשתתפיו ולעדיו הרגשה שהכל נגמר. המשמעות היא שהמאבק על "אוקראינה מאושרת של העתיד" נמשך, ומוקדם מדי לדבר על התוצאות.

Source link