"נהוג להרוג משוררים"

לזכרו של המשורר הפלסטיני שאת סיפורו עלינו לספר…

"אבל סוף סוף!

עכשיו כולם יודעים את זה

לפני זמן רב

– ולפני כל אחד אחר בשנותינו הנכות.

מְקוּבָּל

לַהֲרוֹג

משוררים."

כך מסתיים השיר שכתב ניקוס אנגונופולוס על ההתנקשות בפדריקו גרסיה לורקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד.

הטקסט הזה עלה לי בראש כשראיתי את הידיעה על מותה של רפאת אלאריר, משוררת פלסטינית מעזה שמתה בהפצצה ישראלית בגיל 44.

רפאת אלאריר הייתה שייכת לדור חדש של משוררים פלסטינים. שלט באנגלית, הוא היה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה האסלאמית בעזה (שגם היא הופצצה והסגל שלה בין הנפגעים) ועודד סופרים צעירים אחרים לכתוב באנגלית כדי שיוכלו לתקשר ביתר קלות עם קהל רחב יותר.

מאז תחילת המלחמה, רפאת אלאריר השתמשה ב-X (לשעבר טוויטר) לעתים קרובות ככל האפשר כדי לפרסם כל הזמן הודעות ולתת ראיונות על המצב.

בפוסטים ובראיונות שלו דיבר אלאר בכעס ובעצב על מה שקורה במקומו, על האנשים שמתים, על כך שהמציאות של המתרחש בעזה עוותה לא פעם.

"העט חזק יותר מהחרב" – האמירה המפורסמת נכונה, אבל למרות שהיא יכולה להביס את מהות המוות, לכבוש את הפחד שלו ולפעמים להעניק אלמוות למי שמחזיק בה, היא לא משמשת כמגן כשמשוררים מפריעים לו. והם נהרגים. לעיתים כנזק נלווה בסכסוך צבאי, אשר קורבנותיו הם בעיקר אזרחים וילדים. כי אכזריות היא אף פעם לא התשובה. בין אם זה שהוקלט ב-7 באוקטובר בישראל, או זה שנפרש מאז בעזה.

רפאת אלאריר עצמו היה מודע היטב לכך שהוא, כמו כל תושבי עזה, מהווה יעד לצבא הישראלי.

והוא הצליח לכתוב שיר שמדגיש את הצורך לספר את סיפורו.

If I must die, let it be a tale. #FreePalestine #Gaza pic.twitter.com/ODPx3TiH1a

— Refaat in Gaza 🇵🇸 (@itranslate123) November 1, 2023

הוא כינה אותו "אם אני צריך למות" ופרסם אותו ב-1 בנובמבר.

"אם אני צריך למות,

אתה חייב לחיות.

לספר את הסיפור שלי

למכור את הדברים שלך

לקנות חתיכת בד

וכמה פסים

(הפוך אותו לבן עם זנב ארוך).

להביא ילד לעולם אי שם בעזה

מביט אל פני השמים.

חיכה לאבא שלו, שנכנס בלהבות –

ולא נפרד מאף אחד.

אפילו עם הבשר שלך.

אפילו עם עצמי –

צופה בעפיפון, העפיפון שלי, העפיפון שלי שהכנת, עף גבוה.

ולרגע חושב שיש שם מלאך.

מחזירה אהבה.

אם אני מת

שהדבר יביא תקווה.

תן לזה להיות אגדה".

מהעורך: לא אתפלא אם גוגל, פייסבוק ודומיהם יפגעו בנו שוב עבור הפרסום הזה. זה כבר הפך למסורת. אבל אני רואה שזה מתחת לכבודי לשתוק על זה.

Source link