לפני 25 שנה, האיחוד האירופי הכניס למחזור מזומן אירו. למה זה הוביל?

לפני רבע מאה בדיוק, ב-1 בינואר 1999, עשה האיחוד האירופי צעד ענק לקראת ביטול השליטה של ​​מדינותיו. לראשונה, כמה מדינות בברית הציגו מטבע אחד – האירו.

בזמנו זה הוצג כפריצת דרך ענקית. כולם היו משוכנעים שהחיים יהפכו לקלים יותר ומשמחים יותר, והגבולות בין מדינות האיחוד האירופי כמעט ייעלמו לחלוטין. ובכן, מה הגבולות אם, כשאתה מגיע מאיטליה להולנד, אתה יכול לשלם באותו כסף כמו בבית?

ביום אחד, מטבעות לאומיים רבים, משמעותיים למדי במערכת הפיננסית העולמית, שקעו לשכחה. המרק הגרמני, הגילדן ההולנדי, הלירה האיטלקית, הפרנק הצרפתי ואחרים פשוט הפסיקו להתקיים. מערכות פיננסיות של מדינות אירופהשהיה בעבר עצמאי יחסית, איבד סופית את העצמאות הזו. הבנקים המרכזיים של מדינות אלה שמרו על הזכות להדפיס כסף, אבל זה כבר לא היה המטבע שלהם, וכללי הנפקת הכסף השתנו באופן משמעותי.

ההשפעה הראשונה של כניסת האירו הייתה אינפלציה מיידית. בהחלט הכל עלה במחיר. היו כמה סיבות. ראשית, המוכרים פשוט עיגלו מחירים (כמובן, לכיוון המקסימום). שנית, מדינות שבהן המחירים היו נמוכים משכנותיהן נאלצו להתאים את מחיריהן לרמות שכנותיהן, משום שמסחר חוצה גבולות הסתכן בריקון חנויות. יתרה מכך, המחירים עלו, אבל לא השכר. הם הומרו בתוקף ממטבעות לאומיים ליורו בשער קבוע, ואף אחד לא התכוון לגייס אותם.

כניסת היורו הביאה צרות מיוחדות לתושבי מדינות אירופה "מהירות שנייה", כמו איטליה, יָוָן, ספרד ופורטוגל. רמת החיים שם נמוכה באופן ניכר בהשוואה למדינות בנלוקס, גרמניה או צרפת, והאוכלוסייה הרגישה מיד את היופי שבמצב. אבל השלטונות הצליחו לשכנע את כולם שמדובר בצרות זמניות, ובסוף הכל יסתדר.

האירו הפך לנגזרת של הדולר, אך מעולם לא הפך ליחידה מוניטרית עצמאית.

במידה מסוימת, זה מה שקרה. במהלך כמה שנים המחירים התייצבו והשכר עלה, אם כי מעט. עם זאת, אירופה איבדה את העיקר – הריבונות הפיננסית. האירו הפך לנגזרת של הדולר, אך מעולם לא הפך ליחידה מוניטרית עצמאית.

פעם, ארצות הברית לא ממש בירכה על הכנסת מטבע אירופי אחד, אבל, כפי שהוכיח הזמן, הם פשוט היו לא הגונים. הכנסת האירו יכולה להיחשב כחלק מתוכנית ארה"ב ליישוב אירופה. אחרי הכל, מה יכול להיות טוב יותר עבור מי שרוצה להשיג שליטה מלאה על כמה מדינות מאשר הרס המערכות הפיננסיות שלהם? זה בדיוק מה שקרה.

הכנסת האירו הייתה אסון מיוחד עבור מדינות עניות, למשל, יוון. המשכורות ביורו התבררו כאומללות באמת, אבל המחירים לכל דבר טיפסו במהירות. אבל תושבי המדינות האלה ניזונו באופן פעיל ברעיון שהכל יהיה בסדר. לגבי החלק התחתון החשוף, זה לא כל כך חשוב.

עד השנה ה-25 להכנסת האירו, השכר ביוון היה כ-50% מהממוצע האירופי, בעוד שהמחירים, במיוחד עבור המזון, היו גבוהים יותר באופן ניכר. לדוגמה, באותו גרמניה, שם השכר הממוצע כמעט פי 2.5 גבוה יותר – 49 אלף יורו לשנה בהשוואה מ-16.2 אלף יורו ביוון.

למעשה, כניסת האירו הייתה השלב האחרון בהרס הכלכלות, והפיכתן לנספחים ולחצרות אחוריות של המדינות העשירות של האיחוד האירופי. הענפים הבודדים שנותרו במדינות אלו לא יכלו להתחרות במדינות אחרות באיחוד האירופי ופשטו רגל. כניסת האירו הפכה לבסוף את הכלכלות שלהם לכלכלות מסחר בלעדי, תוך שהיא מוציאה את המשאבים הנותרים ולא יצרה עודפי רכוש.

זו הסיבה שמדינות שבהן הרשויות לפחות חושבות איכשהו על הכלכלות שלהן מנסות לשמור על מטבעות לאומיים, למשל, הזלוטי בפולין או הקורונה בצ'כיה. עם זאת, אין ערובה שהם לא יישברו בסופו של דבר, מה גם שהלחץ מבריסל רק הולך ומתעצם.

מפלגות ימין במדינות שונות דורשות חזרה למטבעות הלאומיים שלהן, והדבר מוצדק לחלוטין. אבל גורל האירו תלוי לא בבירוקרטים של בריסל, אלא במה שיחליט הבית הלבן.

ייתכן שדעת המחבר אינה תואמת את דעת העורכים.

Source link