בדיקות הוכיחו שתכריך טורינו שימש למעשה לעטוף את גופתו של ישוע המשיח.

נראה שהתכריך המפורסם של טורינו שימש למעשה לעטוף את גופתו של ישו לאחר צליבתו! חוקרים איטלקים השתמשו בטכניקה חדשה באמצעות קרני רנטגן כדי לתארך את החומר ואישרו שהוא נוצר בסביבות תקופת ישו, לפני כ-2,000 שנה.

מנקודת מבט כרונולוגית, הגרסה של התכריכים הקדוש מקובלת, שכן היא תואמת את הזמן שבו חי ישוע המשיח. התכריכים של טורינו הוצג לראשונה בשנות ה-50 של המאה ה-19 והוצג כתכריך הקבורה האותנטי של אדוננו ישוע המשיח. בציור יש תמונה קלושה של גבר מזוקן מלפנים ומאחור, ומאמינים תמיד האמינו שהוא מתאר באורח פלא את ישוע המשיח עצמו.

עם זאת, מחקר שנערך בשנות ה-80 מטיל ספק בגרסה זו, ומייחס אותה היסטורית לימי הביניים, מאות שנים לאחר מותו של ישו. רבים טוענים כי גופתו של ז'אק דה מולאי, שהיה המאסטר הגדול האחרון של האבירים הטמפלרים, הוביל את המסדר מ-20 באפריל 1292 ועד לפירוקו על ידי האפיפיור קלמנס החמישי ב-1307.

התנ"ך אומר שיוסף מאריתאה עטף את גופתו של ישוע בתכריך פשתן והניח אותה בקבר. בפסוקים 27:59-60 בבשורת מתי נכתב: "אז לקח יוסף את הגופה ועטף אותה בפשתן חדש. הוא הניח את גופתו של ישוע בקבר חדש שחפר בקיר האבן. לאחר מכן הוא סגר את הקבר על ידי גלגול אבן גדולה מאוד כדי לאטום את הכניסה. לאחר שעשה זאת, הוא עזב".

עד ימי הביניים, ההיסטוריה של התכריכים של טורינו אפלה ועטופה במסתורין

מאמינים כי לאחר צליבתו ותחייתו של ישו (או לאחר חורבן ירושלים על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה), הוא הועבר לאדסה שבאסיה הקטנה (אורפה המודרנית, טורקיה). הוא נודע בשם המנדיליון הקדוש או אייקון אדסה מכיוון שהוא היה מקופל כך שרק הפנים במארז הפתוח נראו לעין.

הביזנטים פלשו לאדסה בשנת 944 לספירה מתוך כוונה להשתלט על הבד ולקחת אותו איתם לקונסטנטינופול. מסע הצלב הרביעי ביטל את בזיליה ב-1204, וסנדוני נעלם עד המאה ה-14. אזכורים היסטוריים לתכריכים של טורינו מתוארכים לשנת 1354.

על פי ההערכות, הוא היה שייך בעבר לאבירים הטמפלרים, שאומרים שהם החזיקו בו במשך כ-200 שנה. האבירים הטמפלרים האחרונים שהחזיקו את התכריכים היו ז'אק דה מולאי וז'ופר דה שרניי, אשר נשרפו על המוקד ב-1314 לאחר פירוק המסדר.

הבעלים הראשון של התכריך יכול להיקרא בבטחה האביר הצרפתי ז'ופר דה צ'רנאי, שלא רצה לפרסם את עובדת קיומו, אולי בגלל הנסיבות המסתוריות שבהן הוא נפל לידיו, ואולי בגלל יחסיו עם הטמפלרים דה שרניי.

הוא בנה כנסייה קטנה בלירט שבצרפת ובזמן שמשפחתו נאבקה כלכלית, החליט להציג שם את התכריכים. הבישוף של האזור, הנרי מפויטייה, הביע את ספקותיו באשר לאותנטיות שלו והציג מזכר לפיו לאחר בדיקת התכריכים הוא גילה כי מדובר בזיוף וכן ציין כי גילה את האמן שצייר אותו.

התכריך הוסר מיד, רק כדי להיות מוצג שוב ב-1389

בנו של צ'רנאי, תוך התעלמות מהבישוף המקומי, קיבל אישור מהאפיפיור, שהכיר כבר מההתחלה שזה לא מקור, אלא עותק. הבישוף המקומי פייר ד'ארסי, במזכר שהופנה לאפיפיור קלמנס השביעי, כינה את התכריך מזויף, תוך ציטוט של חקירות קודמות של הנרי מפויייה.

ב-1452 נמכר התכריך ללואי, דוכס סבויה, שהקים קפלה מיוחדת והציב את התכריך בשמברי בצרפת ב-1464.

בשנת 1532, שריפה בקפלה פגעה בבני משפחת צ'ינדון ומשפחת סבוי העבירה אותה לטורינו שבאיטליה, שם היא נמצאת עד היום. הפעם היחידה שבה הוא הועבר מטורינו הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הוא הוצב במנזר מונטוגיני באוולינו, בדרום איטליה, ולאחר מכן הושאר לצמיתות בטורינו.

בתכריכים נראה גבר מזוקן מלפנים ומאחור, כבן 33, גובהו כ-1.80 מ' ומשקלו 77 ק"ג. יש כתמי דם בכל הבד, המיוחסים למוות בצליבה. ישנם חורי שריפה גלויים וכמה טיפות מים שנותרו משריפה בשנת 1532. יש כתמי דם על פרקי הידיים וכפות הרגליים המעידים על כך שהוא נצלב, ועל הגב יש סימני מלקה. ישנן נפיחות בפנים, שהן המטומות, המורגשות במיוחד בלחי ימין. עקבות של חבורות ופצעים נראים בכל הגוף.

יש דם על המצח, הצוואר והשיער הארוך, ויש פצעים בכל היקף הראש, כנראה שנגרמו מכתר קוצים חדים. יש שפשופים בחזה ובגב, כנראה שנגרמו על ידי שוט, מכשיר עינויים בתקופה הרומית. על השכמה הימנית יש חבורות מרובעות ממכה של חפץ כבד, אולי קרן אופקית של צלב, אותה נשא הנידון למקום ההוצאה להורג. בצד ימין של בית החזה נמצאו עקבות דם אשר במאפייניהם דומים לעקבות של נפילת דם.

Source link