הורים לילדים נעדרים בטמפי ממתינים שיקראו להם ויגידו להם: "אני בסדר, הגעתי, בוא תביא אותי". למרבה הצער, הם לעולם לא ישמעו את המילים הללו שוב…
ראשית, סיפור אישי: ביום שני בבוקר הסעתי את בני, ילד בן 17, לשדה התעופה כדי לצאת לטיול בחו"ל עם בית הספר. אמרתי לו: "כשתגיע, תתקשר או תכתוב לי".
זו תחושה שרק הורה יכול לחוות, לא משנה כמה שנים חלפו, גם אם הילד כבר לא בגיל ההתבגרות, אלא הפך לתלמיד, מבוגר או גבר בגיל העמידה. אמא ואבא תמיד זוכרים את הילד שלהם בכל מקום שהוא הולך, ותמיד שואלים אותו: "תתקשר אלי כשתגיע"…
והוא כועס, מביט בך ברוגז קל: "נו, אבא, מה יהיה איתי?" וזה נורמלי, כי כל הילדים מתנהגים כך, כך גם אנחנו…
"התקשר אלי כשתגיע" הוא משפט שרודף כעת את החברה היוונית, כי זה היה זה שנאמר על ידי רבים מההורים של אותם ילדים אומללים שמתו בטמפי.
הם אף פעם לא קיבלו שיחה. הם אף פעם לא קיבלו הודעה. טלפונים לא מצלצלים ולא עונים כמעט יומיים אחרי הטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור. וכמה הורים ממשיכים להתקשר, ממשיכים לקוות. גם אם עמוק בפנים הם יודעים שאף אחד לא יענה להם.
"תתקשר אלי כשתגיע, בבקשה תכתוב לי." כמה פעמים הזהרנו את ילדינו, גם בטיולים פשוטים עם חברים, גם בטיול קצר.
והילדים לא עונים. הם עלו לרכבת… ונפטרו. באופן לא הוגן, להחריד, הבזק הפיצוץ שם קץ לחייהם. ההבזק הזה שראינו כולנו בסרטון המזעזע של שתי הרכבות מתנגשות.
הרודוטוס אמר פעם: "אף אחד לא כל כך טיפש שמעדיף מלחמה על שלום. כי בימי שלום ילדים קוברים את הוריהם, ובזמן מלחמה הורים קוברים את ילדיהם."
לכן, בזמן שלום, עשרות משפחות קוברות את ילדיהן. חלקם אפילו לא יוכלו לעשות את זה… למרבה הצער.
ומה אתה יכול להגיד להורים האלה? איך אתה יכול להקל על הכאב שלהם? איך להסביר להם שילדיהם לא מתו בגלל טעות של ראש התחנה? איך להסביר להם שזהו פשע נצחי שלעולם לא יהיה לו אשם? ומי ייענש כדי שפשעים כאלה לא יחזרו על עצמם? מי יבטיח שכשהילדים שלנו יוצאים לטיול הם יתקשרו, יכתבו, יתקשרו, יכתבו? וכי יקברו את הוריהם, ולא להיפך?
אותו דבר קורה ביוון. מיד אחרי כל טרגדיה, אנחנו כותבים מכתבים מרגשים, בוכים, נרעדים מהפרטים, חלקנו לא מצליחים לישון בלילה.
שריפות באליהו, מנדרה, מתי, טמפי… עד מתי? המדינה שלנו נרקבת, ואנחנו נרקבים איתה.
לאחר שביליתי ימים רבים במתי מיד לאחר הטרגדיה, חשבתי שהאירוע הזה יזעזע את ארצנו עד היסוד. קיוויתי שמשהו ישתנה וכל מי שאחראי לטרגדיה הזו ייקח את חלקו באחריות. חשבתי שאחרי יותר מ-100 מקרי מוות, אחרי אסון חסר תקדים וכל מה שבא אחריו, נוכל להתחיל הכל מחדש. למרבה הצער, שום דבר לא קרה. אנחנו עדיין נבכה על האפר של טרגדיה נוספת שתבוא.
תהיו בטוחים, לא סיימנו עם טרגדיות לאומיות. ימים יעברו וכולנו נשכח את הטרגדיה בטמפה. אבל לא ההורים שלהם, לא קרוביהם. כי, כפי שכתב ריטסוס:
"Ποτέ δε φεύγουν τα νεκρά παιδιά απ' τα σπίτια τους,
τριγυρίζουν εκεί, μπλέκονται στα φουστάνια τής μητέραυς
την ώρα που εκείνη ετοιμάζει το φαΐ κι ακούει το νερό ναιλο
σα να σπουδάζει τον ατμό και το χρόνο. Πάντα εκεί –
Και το σπίτι παίρνει ένα άλλο στένεμα και πλάτεμα
σάμπως να πιάνει σιγαλή βροχή
καταμεσής καλοκαιριού, στα ερημικά χωράφια.
Δε φεύγουν τα νεκρά παιδιά. Μένουν στο σπίτι
κι έχουν μια ξέχωρη προτίμηση να παίζουν στον κλεισμέιομμμ
και κάθε μέρα μεγαλώνουν μέσα στην καρδιά μας, τόσο
που ο πόνος κάτω απ' τα πλευρά μας, δεν είναι πια απ΄΄η στέη
μα απ' την αύξηση…"
תִרגוּם
"ילדים מתים לעולם לא עוזבים את בתיהם,
הם מסתובבים, סבוכים בחצאיות של אמותיהם.
בזמן שהיא מבשלת ושומעת את המים רותחים.
כאילו לומדים קיטור וזמן. תמיד שם –
והבית מקבל עוד אנחה ומתיז.
כאילו יורד גשם לאט
באמצע הקיץ, בשדות נטושים.
ילדים מתים לא נעלמים. הם נשארים בבית
ומעדיפים לשחק במסדרון סגור.
וכל יום הם גדלים בליבנו, אז
שהכאב מתחת לצלעותינו כבר לא ממחסור.
"אבל מכפל…"
More Stories
הניו יורק טיימס שיתף את הפרטים של המבצע עם הביפרים
החשוד ברצח פאריון מבקש להישאר מאחור "מאחורי סורג ובריח"
הפזורה האוקראינית בחו"ל