מה מחכה לאנשים מעל גיל 65. מי בסיכון להיות לבד

הדיון בארצנו מתמקד בעיקר בהזדקנות ובפוריות/פוריות נמוכה ברמה הלאומית והשלכותיהם המיידיות.

ירידה בפוריות ועלייה בתוחלת החיים הביאו לעלייה הדרגתית בשיעור הקשישים בתקופה שלאחר המלחמה ולעלייה בלתי הפיכה בעשורים הבאים, שכן מספר בני 65 ומעלה ימשיך לעלות, בעוד שכלל האוכלוסייה של יוון תרד.

עם זאת, ירידה בשיעור הילודה (בעיקר עלייה בהיעדר ילדים) ובתמותה, בשילוב עם עלייה בפרישות ובגירושין, ישפיעו בעתיד גם על מבנה והרכב משקי הבית המורכבים אך ורק מאנשים קשישים.

בפרט, לא רק מספר האנשים בני 65 ומעלה יגדל בסך הכל, אלא גם מספרם של אלה שבמקרה הטוב יהיו להם מספר מצומצם מאוד של אנשים בסביבתם המשפחתית ה"קרובה", ובמקרה הרע הם יגדלו. יהיה לבד. לכן, אפילו בהנחה שהקשרים המשפחתיים הקיימים לא ייחלשו בעשורים הקרובים, התוצאה המבישה ברורה.

להלן חלק מהעובדות והממצאים המוזכרים ב"פלאשניוז", ניוזלטר דיגיטלי שנוצר במסגרת "פרויקטי אוכלוסייה במחקר ובפרקטיקה ביוון", במימון ELIDEK ויושם באוניברסיטת המחקר של תסליה.

מחבר המאמר (פרופסור ומנחה מדעי של התוכנית לעיל מר ביירון קוצאמניס) בוחן כמה מההשלכות של שינויים דמוגרפיים אחרונים בסביבה המשפחתית של אנשים בני 65 ומעלה. מסכם את תוצאות המחקר שלו, מר קוצאמניס אומר זאת לנשים שנולדו בתחילת שנות ה-20 היו בדרך כלל שלושה אחים, אחד או שניים מהם נפטרו לפני גיל 65. רוב הנשים הללו חוו בעשרים השנים הראשונות לאחר לידתן תנאים קשים, אשר התאפיינו ב תמותת תינוקות, ילדים ונוער גבוהה במיוחד, כתוצאה מכך רק 60-70% מהם חיו עד גיל 65. כמעט כל הנשים הללו (9 מתוך 10) היו נשואות לפני 1955 לגבר המבוגר מהן ב-5 שנים בממוצע, ומעט מאוד התגרשו.

כמעט כולן, למעט כמה נשים חשוכות ילדים, הביאו לעולם ילדים (בממוצע 2.5) לפני 1960, ועד לשנת 1985 בערך, בני זוגם נפטרו בגלל שהיו מבוגרים מהם ב-5 שנים (למרות שגברים מקצרים את תוחלת החיים ). כשהנשים הללו הגיעו לגיל 65, הן בדרך כלל כבר איבדו את שני ההורים שנולדו לפני 1900. אבל בדרך כלל היו להם 2-3 ילדים בחיים קצת פחות מגיל 30, שכמעט כולם היו נשואים (9 מתוך 10), ולכל אחד מהם כבר היה או יהיה בקרוב ילד אחד או שניים.

אותן נשים שנולדו בתחילת שנות ה-20, לפחות מחצית מאלה שנותרו לאחר 65 שנות חיים, היו אלמנות עם 2-3 ילדים ו-4-6 נכדים, בדרך כלל בגילאי 10-20 שנים. לכן, הסביבה המשפחתית המאוד קרובה שלהם בשנים האחרונות והקשות של חייהם כללה 6-9 אנשים.

לנכדותיהם, נשים שנולדו בתחילת שנות ה-80, יש בדרך כלל אח אחד או שניים, ו-9 מתוך 10 מהן חיות עד גיל 65. שלושה מכל ארבעה יתחתנו לראשונה בגיל 30 בממוצע עם גבר המבוגר מהם ב-3 שנים, הרוב (שניים מתוך שלושה) לא יתגרשו ויהיו להם ילד אחד או לכל היותר שניים (כמעט כולם אחרי 2010) ). כמעט כל הנשים הנשואות הללו, מסכם מר קוצאמניס, יהיו מעל גיל 65 אחרי 2045, עם סיכוי מוגבר לחיות עוד 25 שנים, שתיים מתוך שלוש מהן עם בעלן (אם לא גרוש), שלרוב עוזב (נפטר) בשבע שנים לפני מותם.

כך, בשנים הראשונות לחייהם לאחר גיל 65, צפויים להם ילד אחד או שניים, לרוב מתחת לגיל 30 (אבל כנראה עדיין לא נכדים). בעוד את רוב עשרים וחמש השנים הנותרות הם יבלו עם בן/בת זוג קשיש וכמובן עם ילדיהם, שבמקביל יהיו כבר "בוגרים" בגיל ועם 2-3 נכדים קטינים.

לכן, ב בתקופה האחרונה של חייהם, המעגל הפנימי יכלול 2-5 אנשיםשזה פחות משמעותית מאלו 6-9 שהיו בנשים בעלות אותו מצב משפחתי, שנולדו לפני שישים שנה.

ולילדי הנשים הללו, בתקופה הארוכה ביותר שבין יום הולדתה השישים וחמש של האם ועד מותה, יהיו בקרבת מקום גם ילדים קטינים וגם שני הורים חיים (שלאחד מהם כנראה יהיו בעיות בריאותיות עד גיל זה). לפיכך, בניגוד לילדים של אלו שנולדו בתחילת שנות ה-20, לרוב הם יהיו אחראים לטיפול הן בהוריהם המבוגרים והן בילדיהם הקטינים למשך תקופה ארוכה יותר.

אבל מיעוט משמעותי של נשים שנולדו זמן קצר לאחר 1980 לא יביאו ילדים לעולם (אחת מכל ארבעה). מדובר בנשים שלחלקן כנראה לא יהיה בן זוג או בעל. לכן, הסביבה המשפחתית ה"קרובה" שלהם תכלול, במקרה הטוב, רק אותו (אם הוא קיים ובעודו בחיים) או תישאר בודד כליל.

בסיום נאומו מדגיש מר קוצאמניס תמותה, פוריות, נישואים ופירוק, הגירה פנימית וחיצונית בעשורים האחרונים עיצבו את הנוף הדמוגרפי הנוכחי שלנו. העתיד שמצפה לנו (בעיקר במרכזים עירוניים) נראה כך: יותר ויותר אנשים בני 65 ומעלה ימצאו את עצמם בתקופה האחרונה לחייהם לבד או עם הרבה פחות אנשים מסביבה משפחתית קרובה. אבל גם אם נאמין שהקשרים המשפחתיים הקיימים לא ייחלשו הרבה בעשורים הקרובים, לא בטוח שהמשפחה תמשיך "להחליף את תמיכת המדינה" במידה הדרושה ל"רמת חיים ראויה לקשישים" (אדרבה מאשר כ"תקופת הישרדות").

אם לא נתכונן בזמן לשינויים הקרובים בתחום זה, אומר המומחה, אך נמשיך לשקול פעילויות ושירותים לא פרודוקטיביים לקשישים ולקשישים, מהר מאוד נמצא את עצמנו בסמטה עיוורת.

לכן, גם בתחום זה, התאמה לשינויים הצפויים (פראקטיביות) ופעולות אקטיביות (פרואקטיביות) אמורה להחליף את הגישה לחכות ולראות (הנהוגה כיום), מסכם הפרופסור.

Source link