בגיל 72, עדינה משה עברה את הסיוט הגרוע ביותר שלה. תושב קיבוץ ניר עוז נחטף על ידי חמאס ב-7 באוקטובר והוחזק בשבי במנהרות עזה למשך 49 ימים.
הקשישה הייתה אחת מ-24 בני ערובה ישראלים ששוחררו בחילופי השבויים הראשונים בין ישראל לעזה, שהתקיימו ב-24 בנובמבר במהלך הפסקת אש בת ארבעה ימים. אחיינה אייל נורי העביר את מה שאמרה עדינה משה על הימים ה"אינסופיים" שבילה בשבי.
קשישה הייתה בביתה בקיבוץ עם בעלה בעת פלישת חמאס. בני הזוג התחבאו במקלט. "במשך שעה הם שמעו יריות, אנשים וצחוק", אמר מר נורי, שאמו תקשרה עם עדינה ובעלה באמצעות הודעות טקסט. כשעה לאחר שהסתתרו במקלט, ניסו המחבלים לפרוץ וירו לעבר הדלת, שבעלה של עדינה אחז בחוזקה כדי להגן עליהם.
היא שמעה את לוחמי חמאס יורים בבעלה "שוב ושוב" עד שהיו בטוחים שהוא מת.
"זה בטח קרה בסביבות 9 בבוקר באותו יום כי הם דיברו עם אמא שלי עד לנקודה הזאת". – ציין האחיין של עדינה. לדבריו, אז ראו הודעות שבהן דודתו ביקשה עזרה ועצות כיצד לעצור את הדימום של בעלה. כשאייל נורי חזר לקיבוץ הוא ראה שלושה חורי כדורים בדלת המקלט. החמושים הצליחו לשבור חלון בחדר הכספת. הם נכנסו, תפסו את עדינה ומשכו אותה מהחלון, ששמעה את הגברים יורים בבעלה "שוב ושוב" עד שהיו בטוחים שהוא מת. "הם היו זוג במשך 52 שנים", אמר מר נורי. המשפחה החלה לחפש בתמונות ובסרטונים של האישה בת ה-72 ברשתות חברתיות ובאתרים אחר מידע על מה שקרה לקרוב משפחתם. הם למדו שהיא נחטפה על ידי חמאס כשראו תצלום שלה יושבת מבועתת על אופנוע בין שני חמושים.
עדינה משה בזמן חטיפתה על ידי חמאס בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. תמונה.
"כשהיא השתחררה היא סיפרה לנו שתפסו אותה והכריחו אותה ללכת יחפה קילומטרים דרך מנהרות. היא הרגישה את האדמה הבוצית. היא הייתה רטובה מאוד והתקשתה לנשום. המסדרונות היו צרים ולפעמים היא נאלצה להתכופף ממנה. ראש לעבור. היא לא יכולה לומר כמה זמן הם הלכו, אבל זה נראה כמו נצח עד שהם הגיעו לחדר." – אמר אחיינה. מאוחר יותר סיפרה עדינה לבתה שמותו של בעלה באופן מוזר נתן לה כוח: היא חשבה שאין לה יותר מה להפסיד, כי היא כבר איבדה את הדבר היקר ביותר בחייה.
היא נתפסה יחפה ונאלצה ללכת דרך מנהרות לאורך קילומטרים וקילומטרים. היא הרגישה את האדמה המלוכלכת. היה לח מאוד והיא התקשתה לנשום.
לדבריה, תנאי המעצר היו איומים, שכן הם היו כל הזמן בחושך, והם זכו להארה רק לשעתיים ביום. לאוכל, אמר, הם קיבלו רק מעט אורז ושעועית ובקבוק מים למשך יומיים. בחדר המעצר לא היו מיטות, רק כיסאות ומזרונים עליהם הונחו ילדים וקשישים. "כמה ילדים ישנו בין רגלי הכיסאות" ואיש החמאס כל הזמן צעק עליהם "שקט, שקט". "לגבי היגיינה, הם לא שטפו כל הזמן הזה.". מחברה שהייתה איתה באותו חדר, למדו שעדינה איתנה ודאגה מאוד לילדים. "דודה שלי גננת"– אמר האיש.
בני הערובה לא ידעו מה קורה כל הימים האלה, אבל הם הרגישו את האדמה רועדת מההפצצה. "אלה היו ימים דרמטיים, לא היה להם עתיד, הם לא ידעו כלום", אומר האיש, מדבר על החוויות של דודתו. רגע השחרור שלה היה מפחיד לא פחות, כי בהתחלה היא פשוט מצאה את עצמה מוקפת בהרבה אנשי חמאס צוהלים, בלי לדעת מה יקרה. "היא הבינה שהיא תשתחרר רק כשהיא תראה את דגל הצלב האדום, רק אז היא הבינה שהסיוט הזה ייגמר. ואז, כמובן, התחיל סיוט חדש".
היא הלכה לקיבוץ עם בנותיה ונכדתה. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה בית שרוף. היא עברה בין ההריסות. עדיין יש כאן ריח של מוות.
האישה ירדה 12 קילוגרמים, וכשחזרה נאלצה להתאשפז כדי להתאושש. לאחר ההלם הראשוני היא ביקשה לבקר בקיבוץ. "היא הלכה לשם עם הבנות והנכדה שלה. היא ראתה את הבית השרוף בפעם הראשונה. היא הלכה בין ההריסות. זה עדיין מריח של מוות". לדברי אחיינה, האישה חזרה לעולם אחר לגמרי, שבו חברים וקרובי משפחה רבים נהרגו או נחטפו, ולא הייתה לה קהילה לחזור אליה ולא הייתה לה בית לגור בו. "לא נשאר דבר מהרכוש שלה, אפילו לא הבגדים שלה", מציין מר נורי.
לדבריו, עדינה עדיין מעט מדברת על החוויה שלה, בעיקר עם בתה ונכדה, מהן הוא מקבל מידע.
המשפחה, לדבריו, סיפרה ותמשיך לספר את סיפורה של עדינה בתקשורת ברחבי העולם, ובכך מנסה להזכיר להם כל הזמן את הדרישה להחזרת כל בני הערובה.
More Stories
ישראל פתחה במתקפת טילים על מתקן באיראן, מה שידוע בשעה זו
מערב קולקטיבי לישראל: "הדפת התקפות איראניות היא יקרה מדי עבורנו"
איראן תוקפת את ישראל