16/09/2024

Athens News

חדשות בעברית מיוון

לפני 20 שנה: מתקפת הטרור הגדולה ביותר בהיסטוריה הרוסית המודרנית


ב-1 בספטמבר 2004, בבסלאן, 32 חמושים תפסו בית ספר, 1,128 בני אדם נלקחו כבני ערובה – 334 מתוכם מתו, כולל 186 ילדים.

הדרישה העיקרית של המחבלים הייתה נסיגת כוחות פדרליים מצ'צ'ניה, מספר BBC רוסית. הזמן הזה, קיץ 2004, מבחינת רמת החרדה בפדרציה הרוסית היה דומה לתקופת המלחמה הנוכחית:

  • ביוני תקף יחידת חמושים בראשות מפקד השדה המפורסם ביותר של אותם ימים, שמיל בסייב, את האינגוש נזרן. 95 אנשים מתו אז. הניתוק הזה כלל לפחות תשעה אנשים שיגיעו לבית ספר מס' 1 בסלאן בספטמבר.
  • ב-24 באוגוסט עלו מחבלות מתאבדות על מטוסים שטסו מדומודדובו במוסקבה לוולגוגרד וסוצ'י ופוצצו מטעני חבלה במהלך הטיסה. 90 בני אדם נהרגו בשני המטוסים.
  • ב-31 באוגוסט מתו שמונה בני אדם לאחר פיגוע התאבדות ליד תחנת המטרו ריז'סקיה במוסקבה.

במהלך אותם ימים, כמה עשרות חמושים שהו ביער ליד הכפר פסדק בשטח אינגושטיה, הם התכוננו לתפוס בית ספר תיכון בבסלאן. מאוחר יותר נודע שיש גם "אופציה גיבוי": עוד 11 חמושים היו במילואים ולא נסעו לצפון אוסטיה – אם הקבוצה המרכזית נכשלה בבסלאן, הם נאלצו לתפוס בית ספר בכפר אינגוש נסטרובסקאיה .

בבוקר ה-1 בספטמבר שררה אווירה חגיגית בבית ספר מס' 1 בסלאן, התנהלה עצרת חגיגית. המחבלים הגיעו לעיר מאינגושיה ללא כל בעיה ובתחילת עשר בבוקר החל הלכידה.

במשך יומיים וחצי החזיקו המחבלים יותר מ-1,100 בני ערובה (רובם ילדים, הוריהם וצוות בית הספר) בבניין ממוקש בתנאים הקשים ביותר, ומנעו מאנשים אפילו את הצרכים הטבעיים המינימליים.

ביום השלישי, כותב Euronews, היו פיצוצים בחדר הכושר של בית הספר ומאוחר יותר פרצה שריפה, שגרמה למבנה להתמוטט חלקית. לאחר הפיצוצים הראשונים החלו בני הערובה לברוח מבית הספר, ו כוחות המרכז למטרה מיוחדת של שירות הביטחון הפדרלי (TSSN FSB) פתחו בהסתערות.

במהלך קרב אש כאוטי, כולל אזרחים המשתמשים בנשק אישי, נהרגו 27 מחבלים (ארבעה, כולל שני מחבלים מתאבדים, מתו לפני התקיפה בין ה-1 ל-3 בספטמבר). המחבל היחיד שנלקח בחיים, נורפאשה קולייב, נעצר ובהמשך נידון על ידי בית המשפט למאסר עולם.

שמיל בסייב נטל אחריות פומבית על ארגון הפיגוע.פרסום הצהרה באתר האינטרנט של הבדלנים הצ'צ'נים "מרכז הקווקז" ב-17 בספטמבר 2004.

קרובי משפחה של הקורבנות, בעיקר הילדים המתים, מאשימים את הרשויות ב לא נוצלו כל האפשרויות כדי לשחרר את בני הערובה, וההסתערות על מבנה בית הספר עצמו הובילה למספר כה רב של הרוגים. במהלך 20 השנים האחרונות, הופיעו מספר רב של פרסומים סותרים על מה שקרה באותם ימים טרגיים.

כך למשל, נטען כי מנהיג הבדלנים אסלן מסכאדוב היה מוכן לנסוע לבסלאן כדי לנהל משא ומתן עם החמושים, אך חשש לחייו. המחבלים שתפסו את בית הספר מצידם התעקשו להיפגש עם נשיאי אינגושטיה וצפון אוסטיה. מוסקבה לא תמכה ברעיון המשא ומתן. במקביל, הודות לראש אינגושטיה לשעבר, רוסלן אושב, שחררו החמושים 26 בני ערובה – תינוקות ואמהותיהם. אושב עצמו נשא את אלנה צקאיבה בת שישה חודשים מחוץ לבית הספר. אמה נותרה בחדר הכושר עם בתה הבכורה, שניהם מתו.

במהלך התקיפה ב-3 בספטמבר מתו 334 בני אדם, 186 מהם היו ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. עשרים שנה מאוחר יותר התיק הפלילי עדיין לא נסגר – המשמעות היא ששמות האחראים לתקיפה מעולם לא נחשפו. והעדר האשמים הזה, היעדר האמת ברמת המדינה הוא הכאב הגדול ביותר של תושבי בסלאן.

אנשים רבים היו מעורבים בחקירת הסיבות לטרגדיה בבסלאן במשך שני עשורים, ישנן גרסאות רשמיות ובלתי רשמיות. הסרט הסנסציוני ביותר היה סרטו של יורי דוד "בסלן. זכור". העיתונאי צילם את זה ביום השנה ה-15 לטרגדיה.

מתקפת הטרור בבסלאן סוקרה על ידי חמישה עיתונאים מהפרסום הגרמני "דר שפיגל". באביב 2005 הם כתבו את הספר "תוסיית בסלאן", המבוסס על עשרות סיפורים של בני ערובה לשעבר ואנשים הקשורים בדרך זו או אחרת לאותם אירועים, למשל:

"[Заложника Аслана] קודזייב מובל לחדר הספרות בקומה הראשונה. הכיתה צבועה בגווני כחול וכחול, ומהתקרה תלויים דיוקנאות של סופרים רוסים גדולים. עיניהם מופנות אל שבע הגופות השוכבות למטה. קודזייב רואה שאלו האנשים שנלקחו לפני חצי שעה. הם שוכבים בתנוחות מביכות אחד על השני. "כדי שהממשלה תדע שאנחנו לא צוחקים פה", אומר אחד המחבלים ויוצא מהכיתה. אחר נותן פקודה לשניים שהובאו לזרוק את הגופות מהחלון".

ביום הראשון, 1 בספטמבר, הרגו החמושים כ-20 גברים שהיו בבית הספר. הם נאלצו לבנות בריקדות בכניסות לבית הספר ואז נורו. במקביל, התרחש האירוע הראשון שיהפוך לנקודת המוצא של הסכסוך בין קרובי משפחתם של קורבנות בסלאן לבין הרשויות בכל הרמות. העימות הזה יימשך שנים רבות, והוא עדיין לא הסתיים.

ראש יחסי הציבור של ממשלת צפון אוסטיה, לב דזוגייב, אמר כי בבית הספר נמצאים כ-350 בני ערובה. נתון זה שוכפל מיד על ידי עיתונאים מערוצים ממלכתיים (ביניהם מרגריטה סימוניאן), מבלי לבדוק זאת בשום צורה.

תושבים מקומיים ידעו שבבית הספר יש פי שלושה בני ערובה. ולדעתם, אם השלטונות היו אומרים את האמת מההתחלה, תקיפה כל כך אכזרית לא הייתה מתרחשת. אלנובה כותב כי המחבלים שמעו בחדשות על 350 בני אדם ו"השתוללו". הם ירו מעל ראשיהם של אנשים, אסרו עליהם ללכת לשירותים, לשתות מים, וסירבו לנהל משא ומתן עם המטה המבצעי שנוצר באותו בוקר בבסלאן.

המשא ומתן עם החמושים נמשך בין ה-1 ל-3 בספטמבר, אם כי ברובו לא הצליח. הטלוויזיה באותם ימים טענה כי אלה שתפסו את בית הספר אינם מגישים דרישות, אך לא כך היה: ברשימותיהם ובשיחות הטלפון המקוטעות, הם דרשו את נסיגת הכוחות הפדרליים מצ'צ'ניה, וכן הבטחות לביטחון לעצמם – תוך איום להרוג בני ערובה.

בסביבות השעה 13:05 ב-3 בספטמבר נשמעו שני פיצוצים בבית הספר. החלה תקיפה ספונטנית וכאוטית. במהלכה, ולא בידי חמושים, הרוב המכריע של 334 בני הערובה מתו – וכמעט כל הילדים. נהרגו כוחות הצלה ממשרד מצבי חירום, חיילים מהכוחות המיוחדים אלפא ווימפל ושלושה אנשי בסלאן. יותר מ-700 בני אדם נפצעו.

עיתונאי בסלאן מוראט קבואב, שמת ב-2015, היה הראשון שאסף עדויות וזיכרונות של כל אחד מההרוגים במתקפת הטרור בספרו "הגשם זעק דמעות קרות". במקביל, הספר יצא לאור במהדורה קטנה רק בהוצאה הצפון אוסטית "מיזם על שם V. Gasiev".

"חלפו שלוש שנים מאז מתקפת הטרור בסלאן, אך האחראים להתרתה והשלכותיה החמורות עדיין לא זוהו", כתב בהקדמה לספר ב-2007. כעת, 20 שנה לאחר מתקפת הטרור, המילים הללו של קבוב עדיין רלוונטיות.

בבסלאן מתקיימים אירועי אבל לזכר ההרוגים לפני 20 שנה.





Source link