פעולות ישראליות ברצועת עזה. תמונה להמחשה
בעוד 3 ימים יעברו בדיוק 4 חודשים מתחילת המבצע הקרקעי של ישראל ברצועת עזה. בתקופה זו, אחד הצבאות החזקים בעולם – צה"ל – לא הצליח להשתלט לחלוטין על כל הגזרה (כדי להבין, השטח הוא כמריופול וחצי עם הפרברים שלו).
למרות העובדה שעזה נמצאת במצור כמעט מוחלט, ולצבא הישראלי מתנגדים כמה עשרות אלפי חמושים של חמאס, שאין להם לא תעופה ולא מערכת הגנה אווירית מפותחת ושיש להם מינימום נשק כבד.
אבל בכל זאת, המלחמה קשה על צה"ל וכפי שהישראלים עצמם מודים, עלולה להימשך חודשים רבים נוספים.
ובאוקראינה, עוד אחד מהצבאות החזקים בעולם נלחם כבר כמעט שנתיים – הרוסי, שבגלל גורם ההפתעה הצליח לכבוש שטחים עצומים בתחילת הפלישה, אבל אז ספגה תבוסות כואבות מהחיילים האוקראינים ב-2022, וכעת רואה בהחזקת החזית את הניצחון הגדול שלה במהלך מתקפת הנגד של הכוחות המזוינים של אוקראינה, כמו גם התקדמות של מספר קילומטרים בעיירות ובכפרים קטנים של דונבאס.
פחות מוכרת בעולם, אבל מאותה סדרה, היא התבוסה בפועל שהנחילו החות'ים לקואליציה בראשות סעודיה במהלך התערבותה בתימן.
ואם נדמה כעת מלחמה בחזית אחרת (ללא שימוש בנשק גרעיני) – למשל בין סין לטייוואן, צפון ודרום קוריאה, הודו ופקיסטן, אז, ככל הנראה, האירועים יתפתחו בערך כמו שהם. נמצאים כעת בעזה או באוקראינה – קרבות ארוכים מאוד על כמה מרינקות קוריאניות או טייוואניות, רבוטינים וקרינקי.
ואם, למשל, נדמיין מצב שבו בשנת 2022 לא תהיה זו רוסיה שתתקוף את אוקראינה, אלא צבאות נאט"ו יפתחו בפלישה לפדרציה הרוסית מעבר לגבול המשותף במדינות הבלטיות ובחצי האי קולה (שוב, ללא שימוש בנשק גרעיני), אז סביר להניח שהאירועים יתפתחו באותו אופן כמו במלחמה באוקראינה. נאט"ו יכול לכבוש, למשל, את אזור קלינינגרד או פסקוב, אבל אז ייעצר איפשהו ליד סנט פטרסבורג, נובגורוד ומורמנסק. עם המתקפה הנגדית שלאחר מכן של רוסיה (לאחר גיוס כללי).
וגם, בהתאם, התרחישים של לכידת אירופה על ידי רוסיה, עליהם מדברים לעתים קרובות לאחרונה, נראים פנטסטיים לחלוטין. מסדרון סובלקה לאזור קלינינגרד, ברוחב 100 קילומטרים, באותו קצב כמו עכשיו ליד אבדייבקה או מארינקה, הצבא הרוסי (ללא שימוש בנשק גרעיני) היה חודר במשך עשר שנים לפחות, אפילו עם הצבא הפולני בלבד. מולו (שלא לדבר על אם הם באים להציל מדינות נאט"ו אחרות).
יש לכך לפחות שתי סיבות.
הראשון הוא צבאי-טכני. ממש כמו במלחמת העולם הראשונה, נוצר מבוי סתום אסטרטגי כאשר אמצעי ההגנה התחזקו מאמצעי ההתקפה. וכעת אי אפשר ליצור קבוצות תקיפה גדולות למתקפה רחבת היקף, שכן האויב יגלה אותן תוך שעות או אפילו דקות ויפגע בהן מכה מוחצת. ומי שיצא למתקפה יושמד בשדות מוקשים ובתקיפות ממוקדות של מל"טים, ארטילריה ו-ATGM. לכן, כל ההתקדמות מתנהלת כעת לאט, בקבוצות קטנות ועם הפסדים כבדים. המלחמה הופכת לקרב התשה עם תוצאה בלתי צפויה – מי שייגמר במהרה ממאגרי האנשים, הנשק והמורל.
ייתכן שהמחשבה הצבאית והטכנית תמצא איכשהו דרך לצאת מהמבוי הסתום, אבל זה לא יהיה פרולוג לניצחונות צבאיים מהירים, שכן יש סיבה נוספת – גיאופוליטית.
כשמטוסי נאט"ו הפציצו את יוגוסלביה ב-1999, מנהיגה מילושביץ' הבין שאין לו מאיפה לצפות לעזרה. זו הסיבה שהוא הסכים לתנאי המערב, ואיבד את השליטה בקוסובו. כשהקואליציה בראשות ארה"ב תקפה את עיראק ב-2003, גם הגנרלים של סדאם חוסיין הבינו שאין איפה לחכות לעזרה והם נידונו, ולכן ההתנגדות פסקה במהירות.
כעת המצב בעולם שונה מהותית – צצו עמודי כוח שאינם תלויים במערב ואף עוינים לו. אם נדמיין שארצות הברית תחליט פתאום לתקוף את איראן, התרחיש יהיה שונה בתכלית מאשר ביוגוסלביה ועיראק. גם רוסיה וגם סין יעזרו לאיראן ככל האפשר. ולכן, טהראן לא תוותר ותספק התנגדות עיקשת לאמריקאים, בדיוק כפי שעכשיו אוקראינה, בתמיכת המערב, מתנגדת בעקשנות לפלישה של רוסיה כבר כמעט שנתיים. ולכל פריצת דרך צבאית-טכנית מצד אחד ישנה תגובה סימטרית מיידית מהצד השני.
לכן, בעולם המודרני, מלחמה אינה מרמזת על ניצחון ופתרון בעיות כלשהן עבור הצדדים המעורבים. זה אומר ששני הצדדים הלוחמים כבר ספגו תבוסה אוטומטית מעצם השתתפותם במלחמה, ומישהו אחר ניצח. והשאלה היחידה היא היקף התבוסה, שתלוי כמה זמן תימשך המלחמה. ואם מישהו מהצדדים יוזם את פרוץ המלחמה, הרי מבחינתו זה בגדר קפיצה מרצון לתהום, הנחמה היחידה בה היא שגם האויב טס לתהום הסמוכה.
וזה דבר אחד כשאתה חמאס, שמסכים במודע לתפקיד של "טורפדו" לפגוע בישראל, אפילו עם איום ההשמדה שלה, למען מילוי משימותיהם של חבריו הבכירים, שעדיין לא עשו ישירות התערב במלחמה. וזה עניין אחר כשאתה בעצמך מתיימר להיות "חבר בכיר", אבל במקביל אתה באופן אישי פותח במלחמה עם כל ההשלכות הנובעות מכך על עצמך.
בהקשר זה, ראוי להזכיר את התיאוריה הפופולרית לפיה באמצעות מלחמות באוקראינה, במזרח התיכון, מלחמות אפשריות בטייוואן או בקוריאה, מנסה העולם הלא-מערבי למחוץ את "הדומיננטיות העולמית" של המערב. ושהמלחמות הללו מסוכנות ביותר למערב. ברוסיה ובמערב הרעיון הזה מוצג אחרת. במערב אומרים ש"משטרים אוטוריטריים מנסים לרסק את סדר העולם מבוסס הכללים על ידי קריאת תיגר על העולם החופשי בצורה מתואמת, תוך פתיחת חזית אחת אחרי השנייה". וברוסיה – על המאבק ב"גלובליסטים מערביים" ו"הגמוניה של מיליארד הזהב".
כל זה מזכיר את המצב ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, כשהתקשורת המערבית כתבה על איך הרוסים יכבשו את קייב בעוד כמה ימים או שבועות ואיזו תבוסה אדירה זו תהיה למערב, כאילו מביצים את הקרמלין מתקפה.
עם זאת, אם ניקח על עצמנו את תיאוריית "מיליארד הזהב", הפופולרית כיום ברוסיה (היא אומרת שמדינות המערב רוצות לשמור על הדומיננטיות ורמת החיים הגבוהה שלהן על חשבון שאר העולם), אז בהתבסס עליה. , מהי הסכנה האמיתית למערב ממלחמות? , שבהן הוא אינו מעורב ישירות?
כי שתי מדינות לא מערביות נמצאות במלחמה – אוקראינה ורוסיה? או, למשל, כי קוריאנים יהרגו אחד את השני? או סינית יבשתית וסינית טייוואנית? או פקיסטנים והודים?
והאם המערב באמת מעוניין כעת בתהליכי גלובליזציה?
למעשה, הגלובליזציה מיטיבה בעיקר עם רוסיה, סין ומדינות לא מערביות אחרות. כי בשל גישה חופשית (או חופשית יחסית) לשווקים ולטכנולוגיות, העולם הלא-מערבי קיבל את ההזדמנות לפיתוח מואץ. הייצור מועבר מהמערב למדינות "הדרום הגלובלי", מה שעורר את הדה-תיעוש של ארצות הברית ו אירופה. וכתוצאה מכך, המערב מפסיד כעת תחרות כלכלית. וכל הפעמונים מצלצלים שם על התרחבות הסחורות הסיניות, שבהן האיחוד האירופי וארה"ב לא יכולים להתחרות.
לכן, המערב, אם שוב מבוסס על תפיסת "מיליארד הזהב", מעוניין, מצד אחד, לצמצם את תהליכי הגלובליזציה, ומצד שני, למקסם את היחלשותן של מדינות הלא- העולם המערבי ובו זמנית מגבש את העולם המערבי.
סדרה של מלחמות בין מדינות בעולם הלא מערבי היא הדרך הטובה ביותר להשיג את שתי המטרות.
המלחמה באוקראינה הולידה חבורה שלמה של בעיות צבאיות, פוליטיות וכלכליות עבור רוסיה, חיזקה את התגבשות המערב העולמי סביב ארצות הברית והדיחה את הנפט והגז הרוסי מהשוק האירופי. במקום זאת, נפט וגז הגיעו לשם מאמריקה.
מלחמה בטייוואן תגרור את סין לעימות ארוך טווח, תיצור איומים על סחר החוץ הסיני דרך הים ותאפשר להצדיק את ההגבלות החמורות ביותר על הגישה של סחורות סיניות לשווקים האירופיים והאמריקאים ולכל שאר המדינות. גם בשווקים (עקב סנקציות משניות). זה יגרום ליציאה של השקעות הן מסין והן מהאזור כולו.
המלחמה בקוריאה "תכבה" מתחרה כלכלית נוספת של ארצות הברית והאיחוד האירופי – דרום קוריאה. ייצור סיכונים ליפן. עוד יותר השקעות יזרמו מכל מזרח אסיה למדינות המערב.
למלחמה בין הודו לפקיסטן יהיו אותן השלכות. או איראן ופקיסטן. או איראן וטורקיה.
מלחמה גדולה במזרח התיכון תסבך את הקשרים הכלכליים של אירופה עם מדינות אסיה בשל האיום על נתיבי התחבורה, תגביר את התלות של האיחוד האירופי בקשרים כלכליים עם ארה"ב, ובמקביל תהרוס את חשיבותה של דובאי כמדינה עצמאית ועצמאית יחסית. מרכז פיננסי צומח במהירות מהמערב.
כתוצאה מכך, העולם יחזור למצב של תחילת המאה ה-20, כאשר כלכלה תעשייתית מפותחת התקיימה רק באירופה ובצפון אמריקה. והמערב, בהתאמה מלאה למושג "מיליארד הזהב", יהפוך לאליסיום משגשג מסרט המדע הבדיוני המפורסם על רקע מלחמות, עוני והרס ברחבי העולם הסובב.
והתוצאה הזו תושג בידיים של מישהו אחר, בדם של מישהו אחר, ואפילו בסיסמאות של "המאבק בהגמוניה המערבית ובמיליארד הזהב". הרי לא ביידן, אלא פוטין, פתח בפלישה לאוקראינה. וסביר להניח שטייוואן תהיה הראשונה שתתקוף את סין. בדיוק כמו דרום קוריאה לצפון.
לכן, עבור מדינות לא מערביות לצאת למלחמה זו בזו היא החלטה אובדנית.
עם זאת, תרחיש כזה מסוכן גם למערב, שבניגוד לתחנת החלל אליסיום מהסרט, עדיין ממוקם על כדור הארץ.
הסיכון העיקרי הוא שהמערב עצמו ייגרר למלחמה שהוא לא מוכן לה ושהוא לא רוצה להשתתף בה. והמלחמה הזו יכולה מאוד להפוך לגרעינית. מכיוון שגם למדינות לא מערביות יש נשק גרעיני, ואם המלחמה תפנה להן תפנית גרועה, הן יכולות להשתמש בהן הן נגד יריביהן הישירים והן נגד המערב. זה נוגע בעיקר לרוסיה, שיש לה את הארסנל הגרעיני הגדול בעולם. בהתבסס על האיום הזה, יש כמה מושגים במערב. הרווח הראשון נובע מכך שצריך לרסק את רוסיה בכל דרך שהיא, להנחיל לה תבוסה צבאית, לגרום לקריסתה, ולכן יש צורך לתמוך באוקראינה ככל האפשר. השני נובע מכך שהמושג הראשון משמעו סיכון גבוה מאוד להתנגשות גרעינית, ולכן יש לסיים את המלחמה בהקדם האפשרי. וחלקם הולכים אפילו רחוק יותר ומאמינים שיש צורך לעשות שלום עולמי עם רוסיה ולהפוך אותה לבת ברית של ארצות הברית והאיחוד האירופי (כלומר, יחסית, לקחת את הפדרציה הרוסית "על סיפון האליסיום"), כי בעולם הלא יציב של העתיד משאבי הטבע והארסנל הגרעיני של רוסיה זה יכול לעזור הרבה למערב. אבל למעשה, המערב מיישם כעת את התפיסה השלישית, "האמצעית" – אל תפסיק את המלחמה, תמשיך לעזור לאוקראינה, אבל בזהירות, כדי לא לעורר את רוסיה להסלמה. כלומר, תן למלחמה להתערבב, ואז נראה. אולי, הרעיון ישתנה לאחד מהשניים הראשונים.
הסיכון השני הוא שמלחמות חדשות יגרמו לזרמי הגירה חדשים למדינות המערב, שם הנושא הזה כבר מוביל לעימות עז.
הסיכון השלישי הוא פיצול פנימי במערב עצמו בין חוגים ימניים שמרנים, לאומנים וחוגים שמאליים-ליברלים. זה יוצר מתח פוליטי גדול מאוד, ובעתיד מאיים על אחדות ארה"ב והאיחוד האירופי (אם טראמפ יעלה לשלטון באמריקה). בנוסף חוסר איזון פיננסי לאחר 15 שנים של הצפת כלכלות מערביות בהיצע כסף.
כלומר, אם כל העולם יתלקח במלחמות, אז אולי המערב לא יוכל להישאר בצד.
לכן, האפשרות האידיאלית עבור האנושות היא הסכמים גלובליים על סדר עולמי חדש, תוך התחשבות בשינויים שחלו בעולם ובאינטרסים של כל המדינות. זה יאפשר לנו לפתח כללי משחק יציבים ולהתמקד בפתרונות משותפים לבעיות גלובליות.
עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שכוחות מובילים לא תמיד פועלים בצורה רציונלית. ולעתים קרובות זה אובדני. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם קריסת האימפריות שיזמו אותה, ובסופו של דבר סיימה את עידן השליטה העולמית של מעצמות מערב אירופה. למרות שזה התחיל בעליזות רבה ובהתלהבות כללית.
אבל עכשיו, לפחות מול כל העולם, יש דוגמאות למלחמות שכבר מתנהלות. והעלות וההשלכות שלהם ברורות למדי לכולם.
יצא לאור מדינה
More Stories
מישל אובמה יכולה להיות… נשיא ארה"ב (וידאו)
תקשורת טורקית על ביקורו של ק. מיצוטקיס: "הוא ידון עם ארדואן בסוגיית חלוקת העושר של מזרח הים התיכון"
משרד החוץ של אוקראינה השתמש באווטאר בינה מלאכותית של אשת מולאטה כדובר