טרגדיה אחת רודפת אחריה, וכתוצאה מכך אנו מוצאים את עצמנו דבוקים למסך בגלילה מתמדת: פותחים קישור אחד אחרי השני, סופגים כל פיסת מידע, כל פרט נורא, מתמכרים לכאב.
אתה במשרד אתה לוקח הפסקה מהעבודה ומדליק את הטלפון כדי להוריד את דעתך מדברים. בינתיים, אלגוריתם החיפוש מעלה לראשונה חדשות על תינוקות ערופים.
אתה בבית, כבר מאוחר בלילה, כולם ישנים. הפנים שלך מוארות על ידי מסך קטן. אתה קורא על ילדה מסלוניקי שנעלמה בישראל. אתה במגרש המשחקים. ביד אחת דוחפים את הנדנדה, ביד השנייה צופים בסרטון של משפחה מתחננת לרחמים. אתה עוזב את בית הספר, לוקח את האוטובוס הביתה. אתה מדליק את TikTok, הצרחות של ילדים מפסטיבל מוזיקה בישראל שנשפכות מהאוזניות שלך לאוזניים.
מגיפה, פלישה לאוקראינה, טמפי, אסונות, שריפות, שיטפונות, רציחות, רצח נשים, המלחמה בין חמאס וישראל… טרגדיה אחת אחרי השנייה, וכולם מחזיקים אותנו דבוקים למסך באבדון בלתי פוסק שגולל רשתות חברתיות, חדשות מודאגות, מדכאות או שליליות באופן כללי), פתחו קישור אחד אחרי השני, ספגו כל פיסת מידע, כל פרט נורא, מכור לייסורים.
"האם שמעת את זה?" – שואל אחד. "כן. קראת על זה?" אחר מגזים באכזריות. אבל כמה אכזריות אנחנו יכולים לסבול?
קושי
"עם כל תאונה, מלחמה, שפיכות דמים או פשע, דעת הקהל נדהמת, צופה, אוספת מידע מפורט, מנסה להבין, לפרש את הבלתי מובן, להסביר את הטרגדיה, לגרש את הרוע, – מסביר Adonios C. Dakanalis, פרופסור וחוקר ראשי לפסיכיאטריה ופסיכותרפיה באוניברסיטת ביקוקה במילאנו. – זה בטבע שלנו, בגלל האמפתיה המאפיינת את המין האנושי, להזדהות עם מי שעומד בפני טרגדיה, תהיה אשר תהיה, למשל, המלחמה בין חמאס לישראל, הבחור האומלל בן ה-36 שמת כך. בצורה בלתי אנושית וקדושה בנמל פיראוס, טרגדיה בטמפה ובתסליה". היו גם עלויות אישיות. "אם ניקח בחשבון את חיי היומיום העמוסים של כל אחד מאיתנו עם כל הקשיים הכלכליים והחברתיים, את הטראומות האישיות שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו בצורה כזו או אחרת, בתוספת החשיפה המתמדת לחדשות שליליות וסצנות אלימות, אז אולי נוכל להבין מדוע בעיות נפשיות אופי, כגון חרדה, דיכאון, התקפי פאניקה, תחושות של פחד וחוסר ודאות מופיעות לעתים קרובות יותר ויותר".
ואכן, מחקרים הראו שהמלחמה באוקראינה, האיום במלחמה גרעינית והמשבר הנוכחי במזרח התיכון הגבירו משמעותית את הספק העצמי של האזרחים והשפיעו באופן ניכר על בריאותנו הנפשית. "בכל יום אנו רואים אנשים שחווים פחד, גורמים לחרדה שלהם, ושיבשו את השינה והתפקוד היומיומי. אנשים עם בריאות נפשית כבר פגועה רואים את מצבם מחמיר. בניסיון להגן על עצמם מבחינה פסיכולוגית, חלקם מכחישים, ממזערים או מתעלמים מהמציאות, אחרים להביע כעס וזעם, שימוש בסמים, אלימות מחוץ ובתוך המשפחה, שהיא המרכז החשוב ביותר לגיבוש האישיות האנושית והנמל האחרון בכל משבר.. במקביל, אומר מר דקנאליס, יוצר תחושה של חוסר אמון. צעירים מפחדים להתמודד או להשקיע בעתיד שהוא יותר ויותר בלתי צפוי".
לא מדובר רק בחשיפה לאלימות. כפי שאומרת יואנה וובו, פרופסור חבר במחלקה לתקשורת, מדיה ותרבות באוניברסיטת פנטאו, מה שהופך את המצב הנוכחי לחסר תקדים הוא לא רק החזרה המתמדת על תמונות דרך פלטפורמות שונות, אלא גם החלפתן. "תמונות של אלימות מתחלפות בדימויים של אורח חיים, חדשות על מלחמה עם חדשות על שואו ביזנס או מה שקורה בסיריזה עם המנהיג החדש. נראה שהכל נופל לאותו משפך. והשאלה היא: האם "הכל פועל אותנו בסופו של דבר, או שמא הפכנו חסינים בפני חדשות טרגיות? בהתאם, האם הדאגה שלנו ממה שקורה תתפוגג לאחר השחרור המחודש?"
הפסיכולוגית-מטפלת המשפחתית יואנה ג'ורגופולו מדברת על "עייפות חמלה": "ללא מספיק מקום וזמן לעבד אירועים ואת הרגשות שהם מעוררים באנשים, הזדהות בלתי פוסקת מובילה לא פעם לתשישות רגשית. החברה לא יודעת איפה להרים את חוט העייפות, ולכן מחליטה לחתוך את החוט. הסר רגישות לתגובתה ל הכאב שחווים אחרים כדי להתמודד. דה-סנסיטיזציה היא מנגנון הגנה רגשי כאשר הלחץ של אירועים אלימים הוא כה חריף עד שהוא הופך לבלתי נסבל. זה לא שאנחנו מפסיקים להרגיש, אלא שאנחנו הופכים כל כך מהדהדים שאנחנו לא יכולים להתמודד עם הלחץ שאנחנו ניסיון וצורך הגנה. התעסקות אמפתיה ממושכת במתרחש, ללא אפשרות לזכות בהקלה בעשייה, תרומה לפתרון הבעיה או השתתפות באבל קולקטיבי, יוצרת חברת עייפות שמבטלת רגישות לעצמה כדי לשרוד". "נורמליזציה של טרור", על פי מומחים, יכולה להשפיע גם על היחסים של ילדים עם אלימות, ולהוביל אותם להתנהגות אכזרית, עבריינית ובריונות".
שימוש ברשתות חברתיות
עדויות מראות שאנו משתמשים יותר ויותר במדיה חברתית (לפי חברת המחקר TechJury, הזמן הממוצע במדיה החברתית גדל משעתיים ב-2019 ל-2.5 שעות ב-2022) ואולי מהסיבות הלא נכונות. כמעט 65% מדור ה-Z היווני (אלו שנולדו בין סוף שנות ה-90 ל-2010), אחד האחוזים הגבוהים בעולם, מבלים זמן בפלטפורמות המדיה החברתית בניסיון להרגיע את החרדה או הדיכאון. עם זאת, אחוז גדול לא פחות מדור ה-Z (44%) אומרים שבילוי זמן בסמארטפונים שלהם מחמיר את הסימפטומים שלהם (רק 17% מהבומרים אומרים את אותו הדבר).
"אני ממליץ להקצות פרק זמן מסוים למעקב אחר חדשות ממקורות מהימנים תחילה, כי בזמן משבר, מידע מוטעה מתפשט כמו ברק, רק תורם לפאניקה וחרדה. אם הם מוצאים את עצמם מושיטים את עצמם בטירוף לטלפון הנייד שלהם בלילה, כשהם לא יכול לישון, אני מעודד אותם להעביר את תשומת הלב שלהם לחדשות רגועות יותר באינטרנט במקום למעוד על הכותרות". – הוא מסכם.
יש לעזור לילדים "לצרוך" מידע
"לאחרונה הבת שלי ואני צפינו בסרט בנטפליקס, ובשלב מסוים היא קמה והלכה לחדר שלה. "אני לא רוצה לראות סרט כשדברים כאלה קורים.",- אמרה בהתייחסות לישראל, – אומרת א', אם למ' בת ה-14 – נכנסתי ודיברנו. "כל הילדים מודאגים", אמרה. זה עלה על הזעזוע המתמיד שאנו מקבלים מהאירועים באוקראינה". כמו כולם, ילדים ובני נוער נחשפו לאחרונה לשלל חדשות שליליות במידה רבה או פחותה. "ילדים רבים מתעצבנים על טרגדיות שהם רואים בחדשות, גם אם הם לא מביעים את רגשותיהם בגלוי". – אומרת כותבת המאמר, סטודנטית לתואר שני במחלקה לעיתונאות ומדיה באוניברסיטת אריסטו בסלוניקי, קתרינה כריסנטפולו, מנהלת האתר MediaLiteracyMatters.org, המקדם בעיות אוריינות מדיה דיגיטלית.
"במיוחד ילדים צעירים שרואים תמונות חוזרות עלולות להאמין שזה קורה שוב ושוב, ואם אנחנו כהוריהם מרגישים חרדה, החרדה שלהם עלולה לגדול".. עוד נמצאים בסיכון בני נוער שמקבלים בעיקר מידע מרשתות חברתיות כמו TikTok ופוסטים ויראליים בהם, שכמובן לא תמיד משקפים עובדות ואמת אמיתיות. "בני נוער רבים עשויים גם לגלול את הדין, כלומר הם נוטים לראות סצנות לא נעימות שוב ושוב. זה, בנוסף להוביל אותם לפתח ראייה שלילית של המציאות, יכול להתבטא גם כלחץ".
נפש העשרה נבחנת
אבל מה אנחנו יכולים לעשות כדי לתמוך בהם? "כמו במטוס, קודם כל שמים מסכת חמצן, ואחר כך על הילדים שלנו, אז במקרה של חדשות לא נעימות, אנחנו קודם כל נרגעים, ואז נוכל לעזור לילדינו "לספוג" את המידע. "זהו חשוב שנדע בעצמנו איך אנחנו מרגישים לגבי אירוע מצער ואיזה מסר אנחנו רוצים להעביר לילדינו", אומרת גב' כריסנטופולו.
"אנחנו מכירים במחשבות, ברגשות ובתגובות שלהם כדי שהם יבינו שהנושאים שלהם חשובים."
באופן מיוחד לילדים צעירים יותר היא מציעה להגביל את זמן הצפייה בתוכניות חדשות ולצפות בהן יחד. אנו שואלים שאלות פתוחות: "מה שמעת?", "איפה שמעת את זה?", "מה אתה חושב על זה?". אנו מכירים במחשבות, ברגשות ובתגובות שלהם כדי שיבינו שהשאלות שלהם חשובות. אנחנו מרגיעים אותם בבטיחות במילים פשוטות, ומדגישים שאנחנו איתם. אנו מעודדים אותם לעבד היסטוריה באמצעות משחק ואמנות. אנו מחפשים סימנים של חרדה קשה כמו פחדים מתמידים, בכי, חרדת פרידה, סירוב ללכת לבית הספר וכו'. אנחנו שומרים על שגרת יומיום בבית ומבלים יותר זמן ביחד. אנו דואגים שהשיחה תסתיים תמיד בחיוב והילד יהיה רגוע.
לבני נוער: אנחנו מדברים איתם. אנחנו ערוכים לשאלות מביכות או קשות – אם אנחנו לא יודעים משהו, אנחנו אומרים שאנחנו צריכים זמן ללמוד כדי שנוכל להתעדכן. אנו מקשיבים היטב למה שהם מעבירים לנו כדי שנהיה מודעים לכל מידע מוטעה, אי הבנות או פחדים נסתרים. אנו משתמשים בשפה ניטרלית. אנו מסבירים את ההקשר החברתי, הטכני והפוליטי שבו מתרחש אירוע, תוך הימנעות מתוויות. אנו עוזרים להבחין באמינות של מקורות מידע. אנחנו מלמדים אותם לשאול את עצמם על כל פיסת מידע: "מי כתב את זה?", "למה הם כתבו את זה?", "מה דעתם?", "איזה מידע מודגש ואיזה מרכיב לא כלול במידע הזה?". אם הנושא מפלג, הימנעו מאפיונים והאשמות חזקות (איננו רוצים שהפילוג והשנאה ישתרשו כרגש אצל ילדנו, וגם לא יחדור לבית הספר). חשוב להסביר שאנשים רבים פועלים כעת לשיפור המצב. אנחנו מבקשים מהם לא לקחת את הטלפון הנייד למיטה בלילה. אנחנו חולקים את הרגשות שלנו. אנחנו נשארים רגועים ואסופים כי אנחנו מובילים בדוגמה, מרגיעים אותם בסוף כל שיחה, ולא מבטיחים הבטחות לא מציאותיות. לפעמים אין לנו את כל התשובות "למה" וחשוב להעז לומר: "אני לא יודע למה זה קרה". אנחנו תמיד מוכנים לחבק ולתת תקווה.
More Stories
"שיק, ברק, יופי!": איזה סוג של גברים נשים מוצאות מושך?
אווירה של אימה ופאניקה עם פשפשי מיטה
איך להבין שמטעים אותך – שיטת שלוש הנקודות