"הפטריארך גרגורי החמישי, שמובל אל הגרדום." ציור מאת Nikifor Lytras
הפטריארך גרגוריוס החמישי מקונסטנטינופול תופס מקום בין קדושי הכנסייה האורתודוקסית, כמו גם בקרב הקדושים – יום הזיכרון שלו נחגג ב-10 באפריל. זה היום שבו נתלה בשער פאנאר, שהכניסה הראשית אליו נותרה סגורה מאז, כתזכורת לברבריות של העות'מאנים.
ג'ורג' אנגלופולוסעתיד הפטריארך גרגורי החמישי, נולד ב-1745 או 1746 בדימיטסן שבפלופונסוס למשפחה ענייה. את השכלתו הראשונית קיבל במולדתו בהדרכת שני הירומונים, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באתונה אצל המורה המפורסם דמטריוס וודה.
בשנת 1767 עבר לסמירנה, שם היה דודו הירומונק מלטיוס כומר של כנסיית סנט. ג'ורג'. למד בבית הספר האוונגליסטי המפורסם סמירנה. לאחר זמן מה, הוא עבר לאיי סטרופאד (בים האגאי), שם הוכתר כנזיר באחד המנזרים. מאוחר יותר הוא התגורר באי פטמוס במנזר St. יוחנן התאולוג, שם היה תלמידו של הדידסקל המפורסם דניאל קרמבס בבית הספר התיאולוגי שייסד. הוא עבר מפאטמוס לסמירנה בהזמנת המטרופוליטן פרוקופיוס, שהפך אותו לארכי-דיאקון ופרוטו-סינצ'לו.
תרגום שיחותיו של ג'ון כריסוסטום ליוונית מודרנית העניק לו תהילה מדעית (1785). בשנים 1785-1797 הוא נבחר למטרופולין של סמירנה.
הועלה לכס הפטריארכלי של קונסטנטינופול בפעם הראשונה ב-1797, הוא נאלץ לעזוב אותו פעמיים וכבש אותו בפעם השלישית ב-1818. אכפת לו רבות מחינוך הכמורה; פרסם כמה מילים מעבודותיהם של בזיל הגדול ואריסטו על סגולות וחטאות.
לפני שעלה לכס המלכות בפעם השלישית, במהלך שהותו באתוס, הוא הוזמן להצטרף לאגודה החשאית "פיליקי אטריה", שהכינה התקוממות יוונית נגד העול העות'מאני; גרגורי סירב, כשהוא ציין את חוסר האפשרות להישבע שבועה של ציות ללא תנאי למנהיגי ארגון סודי שאינו ידוע לו.
העות'מאנים מוציאים להורג את הפטריארך גרגוריוס החמישי מהמאה ה-19
גופת הפטריארך, שנתלתה בחג הפסחא 1821 בפקודת הסולטן מחמוד השני, נתלתה במשך שלושה ימים ולילות
למרות הצעות השליח הרוסי לעזוב את קונסטנטינופול, הוא בחר להישאר בפאנאר. בסוף פברואר (הלוח הגרגוריאני) 1821, כאשר אלכסנדר איפסילנטי והאיטריסטים חצו את נהר פרוט, בכוונה להקים מרד במולדביה ובוולאכיה, הפטריארך גרגורי. הנידו את כל המורדים מהכנסייה כדי להציל את היוונים העות'מאניים מפעולות תגמול, אשר בכל זאת הגיע מאוחר יותר, כאשר המרד החל במוריי ב-25 במרץ (6 באפריל), 1821.
לפי ההיסטוריונים, הנידוי של המהפכנים על ידי הפטריארך היה חד סטרי והוסכם עם חברים, שכן הוא היה במצב פגיע בשל הפריבילגיות שקיבל מהפורטה הנשגב. בהתבסס על הערכה זו, אם הסולטן היה מקבל תגובה שלילית לנידוי, זה היה מוביל להשמדה המונית של האוכלוסייה הנוצרית בקונסטנטינופול.
גרגורי החמישי בציור שמן (מקור: המוזיאון הלאומי להיסטוריה)
לכן, קיימת הנחה, והיא משותפת לכמה היסטוריונים טורקים, שגרגוריוס החמישי מילא את תפקידו והרחיק את המהפכה ברגע שהסולטן ביקש ממנו לעשות זאת.
עם זאת, ההחלטות שקיבל במהלך הפטריארכיה השלישית הזו (הוא עלה על כס המלכות האקומני ב-18 בדצמבר 1818) ממשיכות לפלג היסטוריונים, שחלקם מציינים, מצד אחד, כי סירב להצטרף לפיליקי איטריה, ומצד שני. יד, שעבודותיו ועמדותיו כוונו נגד הנאורות והמהפכה הצרפתית.
עם זאת, העובדה נשארת בעינה: לאחר פרוץ המהפכה במולדביה (22 בפברואר 1821), הוא הפך למטרה עבור הפורט הנשגב – הנידוי שלו אירע כמה חודשים לאחר מכן, ב-23 במרץ. עם זאת, עד מהרה התברר שלמרות העצבנות הראשונית, הדחף המהפכני רחוק מלהיעצר; עמדתו של גרגורי החמישי הפכה מעורפלת עוד יותר.
ביום הפסחא 1821, הלך המתרגם הגדול של הפורטה הנשגב, Stavrakis Aristarchis, לפטריארכיה והקריא את מכתבו של הסולטן לחברי הסינוד הקדוש. גרגורי השני היה "לא ראוי לכס הפטריארכלי, כפוי טובה לשער הגבוה ובוגד".
מיד לאחר מכן הוא נעצר ונלקח לכלא קונסטנטיבאסי, שם הוא נתון לעינויים איומים. הוציאו את הפטריארך מהכלא כשידיו קשורות מאחורי גבו, הם לקחו אותו בסירה למזח פאנארי, בעוד כמה סירות מלאות בחיילים טורקים הקיפו אותם והלכו בעקבותיהם. מפרץ קרטיוס היה מלא. גם הסוללה הייתה מלאה באנשים.
לאורך הדרך, יהודים ומוסלמים לעגו לו ולגלגו לו. בשערי הפטריארכיה הוקם גרדום. התליין, לאחר שפשט את האנציקליקה שלו, את גלימתו, מחרוזת התפילה וכל מה יקר ערך שמצא עליו, זרק חבל על צווארו.
ברגע שהם עצרו, כרע הפטריארך ברך, מתוך מחשבה ששם יערפו את ראשו. המשרתים בעטו בו והכריחו אותו ללכת קדימה. הוא היה מותש מצום ומחלות, במיוחד בגיל הזה, וההליכה לא הייתה קלה. הוא הובא לפטריארכיה.
גרגוריוס החמישי נתלה על השער האמצעי של חומת המנדרו המקיפה את שטח הפטריארכיה. הוא היה בן 70.
בזמן שהמכתו של הפטריארך החדש יוג'ין התרחש בכנסייה, הפטריארך גרגורי נתן את נשמתו לגרדום שבחוץ. על חזהו היה תלוי צו הוצאה להורג. תורכים ויהודים עברו במקום, מקללים, לועגים וזורקים אבנים לעבר הפטריארך. הווזיר עצמו הגיע לראות את ביצוע צו הסולטן. הוא ישב ממול ועישן, נהנה מהנוף. לקראת ערב עבר הסולטאן עצמו.
הפטריארך ברתולומיאו בשער שבו נתלה גרגוריוס החמישי (צילום: הפטריארכיה האקומנית / ניקוס פאפאכריסטו)
גופת ההוצאה להורג הייתה תלויה על שערי הפטריארכיה במשך שלושה ימים. בשל הדיכויים העות'מאניים בפאנאר, היוונים לא העזו לפדות אותו מהתליין. לפי גרסה אחת, ביום הרביעי קנו יהודי קונסטנטינופול את גופת הפטריארך תמורת 800 פיאסטרים. מיד התאספו המון יהודים וטורקים, הם הורידו את גופתו של גרגוריוס החמישי, הפשיטו אותה וקשרו אותה ברגליים, גררו אותה בחבל על צווארה ברחובות העיר בקריאות שמחה, קללות וקללות. נגד הדת הנוצרית.
אחר כך הונחה גופתו בסירה, אבן כבדה נקשרה אליה מחבל הגרדום והושלך לים. אבל גופתו של השהיד לא רצתה לטבוע. אחר כך הם קשרו אבן נוספת, בו זמנית חוררו אותו בחלקים שונים בגופו, כדי שיספוג מים ויטבע.
השערים הסגורים של הפטריארכיה
עם זאת, החבל נחתך, וגופתו של הפטריארך צפה בקרטיוס במשך שלושה ימים עד שהבחינו בה. ב-16 באפריל של אותה שנה נמצאה הגופה וזוהתה על ידי הצוות היווני של הספינה הרוסית "סנט ניקולס" בפיקודו של רב החובל הקפלוני מרינוס סקלאבוס. הגופה נלקחה לאודסה בהזמנת ראש עיריית אודסה, הרוזן אלכסנדר לנגרון.
גופתו של גרגוריוס החמישי הוצגה במקדש לעליה לרגל ציבורית ונקברה בהצטיינות רבה ב-16 ביוני 1821. יצוין כי גופת השהיד מרגע ההוצאה להורג ועד לרגע הקבורה (יותר מ-3 חודשים) לא התפרקה והייתה בלתי ניתנת להשחית.
הקבורה בוצעה על ידי הארכיבישוף דימיטרי (סולימה) מקישינב. עקב שמועות על חילול גופתו של גרגוריוס החמישי בידי יהודים, התרחש באודסה הפוגרום היהודי הראשון באימפריה הרוסית, ששורשו היה תחרות בין סוחרים יווניים ויהודים.
קלישאה מציור של גאורגיוס רוילוס, הכלולה בספר "היסטוריה פוליטית של יוון המודרנית: 1828-1964" מאת ספירוס מרקזיניס (מקור: המכון למחקר היסטורי)
ב-25 באפריל 1871, שרידי גרגוריוס החמישי הועברו לאתונה והונחו באחסון במטרופולין.
ב-1921 הוא הוכרז רשמית על ידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. מאז שנת 2000, שמו נכלל בלוח השנה של הפטריארכיה של מוסקבה ב-10 באפריל (23) (ביוון, הונצח ב-10 באפריל בסגנון גרגוריאני). השרידים נחים בקתדרלת הבשורה של אתונה.
קברו של הפטריארך גרגורי בקתדרלת אתונה
חוקר רוסי של ההיסטוריה של כנסיית קונסטנטינופול איבן סוקולוב כתב בתחילת המאה ה-20: "המוות הנורא של הפטריארך המפורסם גרגוריוס החמישי היה בעל חשיבות מיוחדת עבור היוונים. הוא הפך את ההיררך הזה לקדוש ושאהיד במוחם של העם כולו, מיתג את הסולטן בבושה, חיזק את הכינוי "רוצח" עבורו, והרס כל מחשבה על פיוס של היוונים, מול כל העולם התרבותי הצדיקו את היוונים ברצונם להפיל את העול השנוא ובאופן כללי הייתה להם השפעה מוסרית עצומה על מהלך המאבק הנוסף של היוונים. "… מנהיג הכנסייה, הפטריארך האורתודוקסי האקומני, האב הרוחני ונציגו של העם היווני כולו, נתלה בשערי הפטריארכיה בחג הפסחא הגדול, נתון לעונש המכובד ביותר, ללא משפט או חקירה בעניינו" – זה היה בעיני היוונים אירוע בעל חשיבות יתרה, דוגמה למילוי אמיתי של חובה נוצרית, הקרבה כקורבן כפרה להצלת הזולת, מות קדושים לאמונה ומולדת. לכן, מותו של גרגוריוס החמישי מקודש מבחינה דתית ומורם מבחינה מוסרית, בתודעתם של היוונים, מאבקם בטורקים, הפיח בהם כוח חדש, חיזק מוסרית והצדיק את מעלליהם ופועלם. הטורקים עצמם נדהמו לאחר מכן מאוד כשראו כי מותו של השהיד, במקום לעצור ולדכא את המרד, הרחיב וחיזק אותו".
פסל הפטריארך גרגורי החמישי מימין לכניסה לאוניברסיטת אתונה. הוא הותקן ב-1872 על חשבונו של גאורגיוס אברוף; הפסל לזרוס פיטאליס
בשנת 2004, הדיאקון אנדריי קורייב במאמר "רק עבור המולדת, אבל לא עבור סטלין!" יצר הקבלה בין פעילות המטרופוליטן ולאחר מכן הפטריארך של מוסקבה סרגיוס וגרגורי החמישי. הפובליציסט ניקולאי סלישצ'וב השיב לו במאמר "עיוורון על או כוונה? לגבי המאמר של A. Kuraev" בעיתון "Russky Vestnik". בתחילת 2006, ציין יו"ר הוועדה הסינודלית ליחסים בין-כנסייתיים ובין-נוצריים של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, מטרופוליטן פנטלימון (קרניקולה), שגרגוריוס החמישי סבור שמותו נחוץ לשחרור מהכיבוש הטורקי, מה שעשה ברגע שבו לא הייתה עוד דרך אחרת לשרת את העם היווני.
דיוניסיוס סולומוס ב"המנון לחירות" הקדיש שבעה בתים לפטריארך:
[…] כולם בוכים. הכל: הכל, הכל, הכל, הכל, הכל, הכל…
ראש הכנסייה
לבכות, לבכות, לבכות תלויות
זה כאילו הוא רוצח.
פיו פעור לרווחה.
הוא אוכל שעות
דם קדוש, גוף קדוש
אתה חושב שהוא רוצה להיות חופשי שוב.
הקללה שהוא השאיר
רגע לפני שהוא נפגע.
זה שלא רצה להילחם.
ויכול להילחם […].
[…] Όλοι κλαύστε. Αποθαμένος
Ο αρχηγός της Εκκλησιάς
Κλαύστε, κλαύστε κρεμασμένος
Ωσάν νά 'τανε φονιάς.
Έχει ολάνοικτο το στόμα
Π' ώρες πρώτα είχε γευθή
Τ' Άγιον Αίμα, τ' Άγιον Σώμα
Λες πως θε να ξαναβγή.
Η κατάρα που είχε αφήσει
Λίγο πριν να αδικηθή
Εις οποίον δεν πολεμήση
Και ημπορεί να πολεμή […].
More Stories
ביום זה, קוקידיס הקריב את עצמו כדי למנוע מהנאצים לחלל את דגל יוון.
לפני 57 שנים עלתה לשלטון ביוון חונטה של קולונלים שחורים.
כיצד התגרשו זוגות נשואים ביוון העתיקה? הבדל עם גירושין מודרניים